כשעולים לקומה השניה, בסוף גרם המדרגות השני, העיניים נמצאות בדיוק בגובה של מה שכתוב על הקיר ממול:

                                                         Open to the future

כך כתוב שם, בכתב קטן ועדין, לא מתנפל, לא זועק את המסר שלו, רק מונח ומחכה שהעיניים יקחו אותו מרצונן. על רקע הקיר הזה אני רוצה לספר משהו קטן: אתמול נעלבתי ממישהו. וכהרגלי בשעת עלבון, גם צדקתי. צדקתי, למען האמת, כל כך, שיכולתי להרגיש את הנוכחות של כל מי שאי פעם נולד, כולם, עומדים מאחורי בחליפות שחורות והבעה חמורת סבר, ומביטים בפה קפוץ במי שהעליב אותי. מראים לו מה זה. ובבוקר למחרת, הייתי צריכה להתנהל עם המישהו הזה, בענייני דיומא שכבר נקבעו מראש ולא איפשרו לי לעשות איתו ברוגז לעולמים כמו שהגיע לו. 

הבוקר עלה, הקפה העלה ניחוח, הסופה מהחדשות התחילה להראות את עצמה, השמים היו מדהימים. אבל לי היה עניין לעסוק בו. לזכור כל פרט מהעלבון מאתמול ולא להניח לו לחמוק כמו חלום רע. זה באמת קרה, ואני באמת צדקתי. ואסור לי לשכוח אף פרט, עד לרגע בו אוכל לעמוד מול מי שפגע בי, ובכל כוחי להראות לו מה זה.

הטיסה למאדים / רמי צור

אתמול הופיעה ידיעה מרעישה שהיתה אמורה לדחוק כל נושא אחר ממהדורת החדשות. אבל, משום מה היא נדחקה לפינה צדדית.

מסתבר, שבאופן מאוד מעמיק ורציני –  מיטב המדענים הגיעו לאחרונה למסקנה שאנחנו לא לבד. רק בגלקסיית שביל החלב יש 20 מיליארד (פחות או יותר, אל תתפסו אותי באיזה מיליארד קטן) כוכבים דמויי שמש. ובאחת מכל 5 כאלה יש כוכב לכת עם תנאים שדומים לאלו שלנו.

ועכשיו – נא לעשות את החשבון.

הכוכב הקרוב ביותר נמצא כ 12 שנות אור מכאן – שזהו ממש מרחק זעום, בערך כמו השכנות בין מעלה צביה ולוטם. כמה דקות נסיעה.

המדענים נרעשים לנוכח האפשרות לפגוש חיים תבוניים אחרים. ראשי הדתות הממוסדות קצת פחות.

חדשה זו הזכירה לי סיפור אשר נכתב מזמן מזמן. בתקופה אשר בה עדיין חשבנו שאנחנו היחידים בכל היקום.

וזה הספור:

הטיסה למאדים

המסופר כאן התרחש כמה שנים לאחר סדרה של אסונות של מעבורות חלל, בהם קיפחו את חייהם לא מעט אסטרונאוטים. הממשל האמריקאי החליט ברוב גדול להשקיע הרבה יותר במלחמה לכיבוש החלל. נאסא זכה בתקציבי עתק, ובשילוב עם כמה תגליות טכנולוגיות חדשות, הצליח לבנות מעבורות חסינות לחום שנוצר בחיכוך עם האטמוספירה. הטיסה הפכה לעניין פשוט ובטוח.

אומץ

אומץ מתגלה עם הנכונות להתמודד עם כל מה שהחיים מאתגרים אותך איתו.

חוסר שלמות

חוסר השלמות

הוא התסכול הקבוע שלנו, הכלא והמחסור.

אבל הוא גם מתנת האל.

ההבטחה, היכולת ללמוד, להתגבר.

האפשרות לחלום.

אי שם בעולם יש לי חיבוק / דנה הופר

השבוע פגשתי בחדר לידה אישה מקסימה במהלך לידתה השלישית. היא הזכירה לי שבלידתה הראשונה אני הייתי המיילדת שלה ורעננה את זכרוני לגבי הפרטים הקטנים שנשמעים אולי סתמיים עד משעממים למאזין מן הצד אבל עבור כל אישה הם הם הפרטים שמרכיבים את סיפור הלידה שלה – מתי ירדו לה המים, ומה היא עשתה, ומתי הגיעה לבית החולים, וכמה בדיוק כאב לה ואיפה... והאמת שאני יכולה להקשיב לסיפורים הללו עד אין סוף כמעט.

ואז היא אמרה לי - “את יודעת, אני בחיים שלי לא אשכח את החיבוק שנתת לי בזמן שנורא כאב לי. החיבוק הזה הולך איתי מאז ואני מדי פעם נזכרת בו".

ואוו, חשבתי לעצמי, אי שם בעולם מסתובב לו חיבוק שלי ואני אפילו לא יודעת מזה.

יש מאין / מירב

יש מאין

חיים אנו בתוך פלא פלאים

אך יכולים להיות כעיוורים.

האם תופש אדם את הגדולה

אשר אותו מקיפה ?

העץ האיתן הניצב בגן

גדל וצמח מזרע קטן.

איך נוכחות גדולת מימדים

התפתחה וגדלה מגרעין ?

הילד הקטן המלא תבונה וחיים

החל חייו מזרע וביצית.

איך גאוניות ועושר חיים

מזרע מוצפן מתפתחים ?

הכלב הנלהב, הטווס הראוותן,

אתמול לא היו, היום הם כאן.

איך מלא-קיים ממשות הופיעה,

איך יכולת גלומה להוויה הפכה ?

לבנות את חייך

כל רגע שאתה מסוגל להתרשם ממנו בונה את חייך

כיד חובקת של אם דאוגה / נטיע

כיד חובקת של אם דאוגה

כיד חובקת של אם דאוגה,

העוטפת עולל רך,

ואומרת, גדל בני, להיות עצמך,

טע באדמה שורשיך,

כגפן משתרגת, אל השמיים צמח.

בשקט, הבריאה צופה בדרכיה,

מעשה הגדילה שאינו תם,

כאם המחכה לילדיה,

השבים מן החוץ, אל הבית החם.

אלפי כוכבים מנצנצים בליל, לך נדלקים,

אור יקרות אליך נשלח,

ממתינים זה שנות אור,

עד כי לעולמות גבוהים תיפתח.

עולמות הוויה אחרת,

שלמה, טעונה, מגיבה בכל רגע,         

הדדיות ייחודית נוצרת,

מן העתיד, מן היש, מן הישן,

חיים חדשים יוצרת,

בבוא העת, נישאת, אל מעבר לזמן.

נטיע

החיים...

החיים הם מקטע מתוך הזמן? או שהחיים בתוך הזמן הם קטע?

אחרי השריפה הגדולה / רמי צור

לפני מספר שנים, יום שישי אחר הצהריים. כמה עננים ברקיע, אך שמיים כחולים. סופו של החורף הקצר. שבנו מהמרכז אל מעלה צבייה. למרגלות הכרמל אמרתי: "אולי נעלה סופסוף דרך בית אורן ונראה את נזקי השריפה הגדולה". החלק הקובע והמחליט במשפחה הביעה את הסכמתה וכך פנינו ועלינו אל הדרך המפורסמת.

הנוף סביב אכן היה שחור, שרוף וחשוף. עדות לאסון שקרה. אבל באופן מעניין לא היה שם משהו יותר מדי דרמטי. לא היה זה נוף ירחי צחיח של סלעים הנראים כעצמות חשופות ואדמה חרוכה ויבשה. כי איכשהו היו איים לא מעטים של ירוק ושל עצים שלא נפגעו, או רק חלקית.

מרחוק כל הכתם השחור הזה היה מוקף עדיין על ידי חומות של יערות שמכסים את הכרמל. על האדמה היה עשב מלבלב, דליל, אך ירוק. כאשר ממשיכים להשקיף ניתן לראות לפתע תמונה לא צפויה. עצים שרופים לחלוטין, שחורים וחשופים כמו אלונים או אלות כאשר מהקצוות שלהם מבצבצים ועולים עלעלים ירוקים, צעירים ורעננים של אביב. הם נראים לחלוטין לא מתאימים לגזע המפוחם. אבל עובדה – הם שם.

קטע ירוק , יחידי  וירוק על פני גוש גדול ומפוחם.

שיחה עם ננדה הכלבה על שני מלאכים / אריאל סולודר

השמש מתחילה לשקוע אני עובר לריצה קלה כדי לחזור הביתה לפני רדת החשיכה. ננדה, כלבה לברדורית שחורה עם כתם לבן בקצה הזנב, משתרכת מאחורי. אני מביט לאחור היא כבר לא רזה ואתלטית כמו פעם, בעצם אני לא זוכר שהיא הייתה פעם רזה. אני שורק לזרז אותה.

"די אני לא יכולה, אני עוצרת", ננדה מתיישבת, מתנשפת עם הלשון בחוץ.

אני עוצר ומסתכל על בקבוק המים לבדוק אולי לא שתיתי, יכול להיות שהתייבשתי ואני הוזה.

"אמרת משהו", אני שואל בהיסוס לא מאמין.

"כן, אין לי כוח לרוץ, למה אתה תמיד ממהר, הרבה יותר נעים ללכת לאט, ככה אפשר לפגוש את היופי של הטבע. אתה לא שם לב לדברים הקטנים, לפני כמה מטרים היה קקי טרי של פרה שהתעלמת ממנו לגמרי. אתה יודע אלוהים נמצא בפרטים הקטנים". תאמינו או לא ננדה עונה לי.

עננים / מיכה מצליח

עננים

עננים ריחפו בעיניו..

כשחלם, את עיניו עצם

ומעצמו, ברא חלומו

וגם אני הייתי שם

טיפה, בים החלום שחלם

ומאז, לעננים נשואות עיני.

כמוהם, נוצר אני ונמוג לחלום

כל יום..

ונוצר מחדש, מתהווה,

משתנה..

עת רועם ומבריק וממטיר

מחייה, מתנקה, מנקה..

עת מצייר ציורים במרום

ומצחיק ילדים ואומר שלום

ועת בודד כעב במדבר

יחידי שנשאר

מחולל בחמה

ונעלם בדממה.

מיכה מצליח

תמצית המרקחת / נטיע

תמצית המרקחת

האם הכל בסדר,

האם משהו מפריע,

האם יש שמחה בבית,

האם צריך עזרה להציע.

רופא סיני זקן,

שמו נודע למרחוק,

עשה חיל במקצועו,

ופרנס היטב את כל בני ביתו.

סוד שמור היה עמו,

המועבר מדור לדור, מאב לבן,

תמצית מרקחת מרפאה כל,

עשויה שורש עץ תות זקן,

עשרה  גרגירי אוכמניות כחולות,

קמצוץ עשב בר הגדל תחת עץ האלון,

ותפרחת קוץ סגולה, המוסיפה רוב מרץ ואון.

הרהורי לילה / מרים אברהמסון

עוד שנה נכנסת, או אולי נכון לומר שאנו נכנסים לעוד שנה....

עוד שנה של מימוש ברכת החיים

כמיטב יכולתנו

כמיטב

עוד יום נכנס ועוד בין ערביים מבשר על לילה קרב

עוד יום של אור בוקר, שהופך את חומו אט אט לחומם של צהרים

שמתקלף לאיטו ומגיעה קרירות של ערב,

ומה קרה לנו בינתיים? מה עבר בנו ביום הזה, 

ומה אנחנו עשינו עם הזמן היקר הזה?

לאן רצנו ומאיפה חזרנו ומה היה ולמה?

מה קרה בין זריחה לשקיעה? וכמה יד היה לי בכך?

מה יקרה בין לידה לפרידה וכמה יד יהיה לי בכך? ואיך אפשר להתמיד בנוכחות פעילה ומשפיעה בתהליך? אולי על ידי כך שאדבק ליחידות של היום יום, כל יום בבחינת הצלחה קטנה כגדולה- אפילו אם קשה לזהות איפה... (יש ימים כאלה...) להפיח ביום הזה רוח מוצלחת- רישום של ניסיון כן להיטיב. ויש ימים שמפיחים בהם יותר מזה...ימים של עשייה, של חיבה, של נתינה, של נאמנות של כל מיני אוצרות אנושיים.

אינדיאנים בג'וקרנדה / דני אוסיה

לקראת יום ההולדת השביעי שלו, חברי הטוב גדעון קיבל חבילה מאמריקה.

היא הייתה עטופה בניר חום ומכוסה בסימנים בשפה זרה. יכולתי לזהות את האות A, משום שכבר למדתי לכתוב את שמי באנגלית, אבל היו שם עוד המון אותיות משונות ולא מוכרות.

בצד השמאלי העליון הייתה שורה ארוכה של בולים, אך למרבה האכזבה הם היו כולם קטנים ואפרוריים, ובכולם כיכב איש רזה ומכוער עם אף גדול וזקן תיש במבט מן הצד.

עמדנו צפופים מסביב, כל ילדי השכנים, וחיכינו שגדעון יקלף את הניר החום.

חתן השמחה, ער לגודל השעה, לא מיהר. הוא אחז במספריים בידו הימנית והתלבט בכובד ראש מהיכן להתחיל. בתחילה גזר את חוט הפשתן החום שהקיף את החבילה, לאחר מכן החל לגזור לאט ובזהירות של מנתחים את הניר, שלא לפגוע בבולים, אבל משהחל להתגלות התוכן, לא יכול להתאפק יותר וקרע את הניר בתנועה אחת, כולל הבול הימני.

הקהל עצר את נשימתו.

מכון הכושר של העולם / מיכה מצליח

מכון הכושר של העולם

כששלח את עצמו וברא עולמות

והלך למכון כושר להרים משקולות

ביקש מאתנו להיות המאמנים

ולפתח את שריריו על החיים

אלוהים היה חרוץ

כל שריר היה נחוץ..

הוא התאמן

בליפול ולקום, בלחלות ולהירפא

בלאבד ולמצוא, בלהאיר ולהימצא

בלזכור את עצמו ולא לשכוח

בלהיאסר, ואת הכבלים לפתוח

במשא הזמן, הסבלנות והסבל

במחיר החומר, השפע והאבל

אלוהים מצא את עצמו כשמצא חבר

אלוהים היה צריך עם מישהו לדבר..

וכשהקיף את עצמו בכול מאמניו

יצא לברוא עולמות חדשים..

ביחד עם חבריו..

והוא היה הם, והם הוא בעצמם

וביחד בנו את

מכון הכושר של העולם.

מיכה מצליח

מבט בהיר אחד בַּשָמַים / מירב

מבט בהיר אחד בַּשָמַים

לפני אלפי שנים, כשהשקט רָוַח בסביבה,

עמד אדם תחת רקיע הַשָמַיִם

והתבונן בכוכבים,

תחושת מלאות הציפה אותו וידיעה

שזה הוא וְהַשָמַיִם, הוא והכוכבים,

הוא ודבר עצום ומדהים.

היום עומד אדם ורעש סביב,

פִּיחַ מסתיר חלקית את כוכבי הַשָמַיִם

אורות נֵאוֹן את עיניו מְסַנְוֵרִים.

אך אם יצור בתוכו שקט ובהירות,

יעמוד כאותו אדם לפני אלפי שנים,

מסתכל לעבר הַשָמַיִם

וחש ויודע שזה נכון תמיד:

זה הוא ובוראו, הוא ומקורו..

מבט בהיר אחד בַּשָמַיִם

יכול לתת בטחון וְשַלְוָה מלאים

וידיעה שאף אחד לא יקח משם את הכוכבים,

הם היו ויהיו לעולמי עולמים.

ואותו אדם,

המתבונן היום בכוכבים,

אולי מתבונן הוא

כבר אלפי שנים..

מירב

יד ביד / דנה הופר

התבוננות על העולם מגלה שכאב וריפוי הולכים יד ביד בבריאה. הרבה פעמים, בעיקר בתהליכים טבעיים, כאשר קיים פוטנציאל לכאב, מובנית בתוך התהליך האפשרות לריפוי, לשיכוך הכאב, להקטנת הסבל.

ניתן לראות זאת בתהליך הלידה. בעוד צירי הלידה ההולכים ומתחזקים גורמים לאישה היולדת כאבים שהולכים ומתגברים, המוח שלה מפריש אנדורפינים שהם משככי כאב טבעיים ברמות הולכות וגדלות. כאשר התהליך הטבעי אינו מופרע מבחוץ, ברוב המקרים האישה תחוש רגועה מאוד, ולפעמים אפילו תישן בין הצירים ותהיה במידה רבה "מנותקת" מן התהליך, בתוך עולם פנימי, חסר כאבים ונעים.

אנשים שחוו מוות קליני או חוויות של כמעט מוות מספרים כי השניות האחרונות לפני המוות היו נטולות כאב ופחד, גם אם מן הבחינה הגופנית הם היו פצועים קשה. הדבר נכון גם באופן כללי לגבי פציעות קשות – רוב האנשים אינם חשים את הכאב לאחר הפציעה, ולעיתים חווים שעות ארוכות של חוסר כאבים.

שיר אהבה מקסיקאי / נטיע

נערה מקסיקאית מכפר נידח,

חיוניות תוססת שמה,

בגרה, יופייה פרח,

והחלה מחפשת חתן לעצמה.

מחזרים החלו נודדים אל הכפר,

מקרוב מרחוק, אפילו מעיר הפלך,

לבקש את ידה של חיוניות תוססת,

לקנות את ליבה, לכרוע לה ברך.

בדרך לא דרך,

בין גאיות והרים צעדו,

אציל, עשיר, חסר כל,

שאפתן, זמר וצנוע,

זה שכוחו גדול,

ואחד ששמו אינו ידוע.

ומרחוק נשמע פטפוט זקנות הכפר:

במי תבחר חיוניות תוססת, במי תבחר.

האני הגדול והאני הקטן / רמי צור

פרולוג

יום שבת 13:30 אחה"צ. היו לנו בדיוק שעתיים לעבודה לפני שחוזרים לפגישה גדולה יותר. הנושא היה "מסרים אל העולם". ישבנו קבוצה של אנשים אשר אמורה לעסוק בתיאטרון. הוחלפו כל מיני רעיונות. אבל... זה לא היה זה. ואז עלתה ההצעה, לפני שממשיכים, לעשות תהליך של הקורה ל 5 דקות. לנסות לעצור ולעשות תהליך של כיוונון אישי.

הזמן היה קצר – הקורה היתה רחוקה מידי. אז עשינו מה שישראלים טובים בו.  אלתרנו.

התחלקנו לזוגות. אדם אחד הולך על אדן השפה של מדרכה, מאזן את עצמו על משהו בערך ברוחב של קורה ומדמה שהוא בגובה 8 מטר מעל האדמה.

האדם שמלווה אותו שואל מדי פעם את אותה שאלה, שהראשון רוצה להגות בה.

מהמלווה אותי ביקשתי לשאול את השאלה הבאה שהעסיקה אותי:

"אילו מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיוכל להגיע אל העתיד?".

התחלתי ללכת – לוקח בערך דקה עד שהגוף מתחיל להאט ולהסתגל להליכה על ה"קורה". זה באמת מאוד מרגיע כשהגוף אכן מתחיל להתרפות...

"אילו מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיגיע אל העתיד?"

במקום שאין זמן

במקום שאין זמן יש מרחבי חופש פנימיים, יש בטחון ואמון אינסופיים, ישנה התמסרות והרבה אהבה.

עת לכל חפץ / ענת

מכירים את זה, שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה? 

לא מכירים. אולי זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש, וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה. 

מצויידת בכלים בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה, פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק קיר. 

תחנת הכוח בידינו / דני אוסיה

המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב, יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.

בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.

זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את רוב הימים ואת כל הלילות במשימות  ניווט אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.

זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.

לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.

כל רגע בחיים

מה שמאפשר קסם, שמחה ופריחה זוהי הידיעה האינטימית של עוצמת ורוחב היריעה של כל רגע בחיים.

מציאות מקבילה / אפרת

מחוץ לתחרות

על אנרגיה

על תשומת לב

ועל תהילה מקומית,

מחוץ לפחד המתמיד להפסיד

ולשמחה הבאה מרווחים זמניים

יש משחק אחר.

המשחק הזה רחב ואין לו קצה

המשחק הזה ארוך ארוך ואין לו סוף

את המשחק הזה לא אנשים המציאו אלא מה שהמציא אנשים...

יש בו אהבה עצומה

ויש בו איכפתיות בלי סוף

יש בו כבוד ועדנה

יש בו כל כך הרבה עזרה ותמיכה

מובנים מראש

כחלק מהכל

הרוח / מירב

הרוח

הרוח הנושבת מֵפֵרַה את הדממה,

את הכבדות שבחוסר התנועה.

העצים מתכופפים, עליהם מרקדים,

הרוח מזמרת, ניגון מנגנת,

בעצי האורן ניגון כחול מלחשת,

בעצי הצפצפה, שרשרת של תנועה.

הגורם המניע לא נראה,

תוצאות פעולתו -  הן העדות לקיומו.

רוח האדם הנושבת

מניעה ומכוונת.

שואפת אל האור,

מעוררת אֱלֵי רם ונישא,

מושכת אל ההוויה.

מחפשת את החיים

במסתורם - לגלותם.

  

מירב

בית פלנטה וצב / אריאל סולודר

הכל התחיל בצב שחצה את השביל. הבטתי בו ממהר לעיסוק צבי כלשהו, בחנתי את היצור העתיק, מוזר הזה. יש לו בית על הגב. נראה שהבית בשביל הצב הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מחייו. יש עליו קוים ועיטורים ייחודיים לכל צב, ואם זאת לכל הצבים בית די דומה בגודל ובצורה.

הצב המשיך בדרכו מתעלם מהיצור המהרהר מעליו, ואני החלתי לחלום בהקיץ על בית חלומותיי שיום אחד אבנה, דמיינתי את עצמי גוזר את סרט חנוכת הבית ואת כל חבריי נכנסים ומתרשמים מהבית המרהיב. אבל מה זה בעצם בית? חזרתי מחלומי, קירות, חלונות, ריצפה ותיקרה. גרים בו, ישנים בו, הוא מבודד מבחוץ, יש בו מטבח ומקרר ולכן אוכל, אנחנו מכירים כל פרט בו, מנקים אותו והוא מנקה אותנו (המקלחת), שומרים עליו והוא שומר עלינו. ומה לגביי הפלנטה האם היא ביתנו?

עושר ואושר / דני אוסיה

לפני כמה ערבים נכנסתי לסניף הבנק כדי להאכיל את המכונות האלו שבולעות צ'קים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, שעה שהבנק נרגע מפעילותו. החדר היה ריק מאנשים, מלבד הפקידה שנמצאת שם דרך קבע כדי ללוות את הלקוחות, וגיבורת הסיפור - אישה אתיופית כבת ארבעים שהייתה מרוכזת בשטיפת הרצפה.

היא הייתה טיפוסית לעדה שלה. מטפחת ראש, סימני קעקועים כחולים על הפנים והצוואר ומבט כבוש ברצפה. חלפתי על פני שתי הנשים. האחת בירכה אותי לשלום, כמו שבירכה כל לקוח שנכנס, השנייה אפילו לא הרימה את הראש ממלאכתה. ניגשתי אל זולל הצ'קים והתחלתי לנהל אתו שיח כפתורים. תוך כדי כך שמעתי מאחורי סידרה של צלילים שלא יכולתי בהתחלה להבין את פישרה. אחר כך קלטתי שזוהי האישה, ששרה לעצמה בסולם מוזיקלי בלתי אפשרי, שנוצר בתרבות אחרת. ואז היא משכה אליה את כל תשומת ליבי. נראה היה שהיא ממש נהנית ממלאכתה. עכביש מבועת נס מנוסת בהלה מפני הספונג'ה, והיא כיוונה אותו בעדינות אל דלת היציאה. 

הנסתר

הנסתר צריך את המוגדר והמובהק כדי להסתתר מאחוריו.

פעם חייתי בקיוטו... / ענת

פעם חייתי בקיוטו, יפן. התארחה אצלי ידידת משפחה שבאה לטייל. קיוטו היא עיר קדושה. יש בה הרבה מקדשים, גלויים ונסתרים. יש בה נוכחות של דברים, הרבה קורה שם בעולמות הנראים יותר והנראים פחות. ולתיירים יש המון מה לעשות שם, כי כל הזמן קורה שם משהו. פסטיבל האש על נהר הקאמוגאווה, תחרות מסורתית של ירי חץ וקשת מגב סוס דוהר בחצר ארמון הקיסר, טקס בובות לילדות שהגיעו לגיל שש, טקס עפיפוני דגים לברכת בנים בבית, פסטיבל מרכבות ענק עתיקות שמתמרנות בסמטאות האבן כבר מאות בשנים באותו התאריך.. אלה הם כולם טקסים דתיים, שנערכים על ידי כוהני דת בתלבושות עתיקות אמיתיות שממלאות את הנחיריים בנפטלין יפני, אם זכית לעמוד קרוב מספיק. 

ועכשיו קיץ, שיא עונת הפסטיבלים הדתיים, והאורחת שלי מתרוממת מרצפת הטטמי בחדרי, שלל ברושורים ודפי הסבר שאספה מאשנב התיירות באנגלית נושרים ממנה, והיא, מצויידת במצלמה ונחישות של לוחם, שמה פעמיה אל דלת ההזזה החלבית, מעיינת שוב במדריך תוך שהיא מגששת אל נעליה בגנקן, היא הכניסה המונמכת בה משאירים את הנעליים, וצונחת חזרה אל תוך החדר ביאוש: אני הולכת לטקס תה שמתחיל במקדש בעוד רבע שעה, ובדיוק באותו הזמן מתחיל טקס קבורת מסרקים ברחוב אחר לגמרי! 

זמן יקר

כל רגע בחיים נחשב, הזמן הוא הדבר היקר ביותר הנמצא ברשותך

החלוץ / דנה הופר

לפני כמה שנים, בהיותי אחות מתחילה, ביקשו ממני לשבת כמה שעות ליד מיטתו של חולה אלצהיימר ששבר את רגלו. בגלל האלצהיימר הוא לא היה מודע לעצמו ולמצבו וניסה כל הזמן לקפוץ מן מיטה. במקום לקשור אותו אל המיטה, הצבנו שמירה ליד מיטתו, והיום הגיע תורי. 

כשהגעתי הוא היה די רגוע, בוהה באוויר. למעשה, הוא היה בשלב כה מתקדם של האלצהיימר שהוא כבר איבד את יכולת הדיבור ורק מלמל לפעמים, כך שלא יכולתי לדבר איתו. הצטערתי על כך כי היה לי קצת משעמם פשוט לשבת בחדר ריק במשך כמה שעות. 

בין ערביים / מירב

בין ערביים,

קווים אחרונים של צֶבַע בַּשָמַיִם,

שלוחות אור עוד מאירות.

הצפורים מזדרזות, בקרני שמש אחרונות,

על ענפי העצים מתארגנות.

ציוצים לרוב.. והנה הולכים ומשתתקים,

כחול כהה צבע השמים, הולכים ומשחירים.

שקט יורד, האור מתפוגג, לַיִל בא.

התרחשות מופלאה של שעות בין ערביים

נִשְנֵית וחוזרת כל עשרים וארבע שעות.

עִמָּה עולה ומתרוננת תחושה מיוחדת,

חיים עדינים, מקשיבים, נפתחים..

העוצמה נוגעת עֵת יום הופך לילה,

נקודת מפגש בין שתי הוויות.

ממלכות נפרדות שתיים

הנפגשות בין ערביים

ולפרק זמן קצר משתלבות.

תחושה והרהור זורמים

ביחס לרצון לחיות הקיים בחיים.

כל חי רוצה לחיות

במלוא אונו והוויתו,

מוכן לחווית חיים מלאה.

עֵת לַיִל יחליף כוחות,

עֵת בוקר יקום לבאות,

רענן, נקי, נמרץ,

מוכן ליום חדש.

  

מירב

צרות אופקים

טבעה של צרות האופקים שהיא מדמה סביבה מרחבים.

להוקיר תודה

להוקיר תודה על נפלאות היש ועל מה שעוד יכול להתרחש

חופש

חופש הוא היכולת למצוא את המפתחות שישחררו אותך מן האזיקים ששמת לעצמך

סבלנות / נטיע

סבלנות

היה נכון לחלוק את חייך,

עם השקט הבלתי מופר, הנקרא סבלנות,

מלא בתמיכה ללא תנאי,

לכל חי, למאמץ התפתחות.

היה נכון לתת לחייך,

רגע של רוגע מלא,

הרף של ערנות גבוהה,

איכות מרפאה, תחושה של שלמות,

עם השקט האין סופי, הנקרא סבלנות.

אלוהים המכיר את גובה ההר,

 המאמץ הנדרש,

הכין מבעוד מועד, פינות חמד, לעזר,

להשאיר מאחור את קשיי האתמול,

להתחיל כל יום מחדש,

מקור רוויה, כוחות התרעננות,

נביעה אין סופית, הנקראת סבלנות,      

לך, לכל אדם,

לכל מי שחי אי פעם,

בכל חלקי עולם,

פלזמה של התעלות,

בתמיכה מלאה, נתינה ללא סייג,

מן השקט האין סופי, הנקרא

 סבלנות.

נטיע

הזמן...

הזמן יעשה את שלו... ואני את שלי...

מסתורי הזמן / עידית דגן

נ...מ...ז...מ...נ

האם אנו נעים מהר יותר, לאט יותר או שהזמן הוא החולף מהר יותר, לאט יותר ואנו... מהר...לאט? 

כשמתבוננים מחלון המכונית הנוסעת אל הנוף, הקרוב חולף מהר יותר בעוד הנוף הרחוק נע לאט יותר...אז אצל מי נמצא הזמן, אצל הקרוב או אצל הרחוק? או, אולי, בנו היושבים ללא נוע במכונית הנוסעת?

האם ההווה הוא מה שרואים או מה שקורה? אז מה ההווה של הכוכבים, מה שאנו רואים מכאן או מה שקורה שם עכשיו? ומה אנו פוגשים כשרואים אחר, את מה שקורן ממנו שהוא מה שהיה או מה שהווה ומתהווה בו כעת?

פיסת אלוהים

כאשר אתה מרגיש אבוד, נסה למצוא את פיסת האלוהים שבתוכך.

היופי הנגלה בטבע / מירב

ה י ו פ י  הנגלה בטבע

יתן האל נגיעותיו,

יזרים זוהר ספירותיו,

יחלחל אל ברואי אֶרֶץ, בין תו לתו,

ימלא הרווחים בזיו קרניו.

ויראה אדם זרימת התפארת

ויעמוד נפעם.. אור בעיניו..

ויסות מיידי לכל תא בגופו

ועירור לכל נים מנימי נשמתו.

פֶּרֶץ גיל מציף את לבו,

פועם נרעש מעוצמת מרחבי-אֶרֶץ.

פְּאֵר הבריאה ממלא מהותו,

פותח שְמֵי שֶקֶט בתוכו.

יכיל בלבו את זוהר ה'יש',

ישמור תחושת היופי.. הדר של אש..

יברך על כי שייך הוא לזו הגדולה,

יחזיר הוקרה לנדיבותה.

  

מירב