כשעולים לקומה השניה, בסוף גרם המדרגות השני, העיניים נמצאות בדיוק בגובה של מה שכתוב על הקיר ממול:

                                                         Open to the future

כך כתוב שם, בכתב קטן ועדין, לא מתנפל, לא זועק את המסר שלו, רק מונח ומחכה שהעיניים יקחו אותו מרצונן. על רקע הקיר הזה אני רוצה לספר משהו קטן: אתמול נעלבתי ממישהו. וכהרגלי בשעת עלבון, גם צדקתי. צדקתי, למען האמת, כל כך, שיכולתי להרגיש את הנוכחות של כל מי שאי פעם נולד, כולם, עומדים מאחורי בחליפות שחורות והבעה חמורת סבר, ומביטים בפה קפוץ במי שהעליב אותי. מראים לו מה זה. ובבוקר למחרת, הייתי צריכה להתנהל עם המישהו הזה, בענייני דיומא שכבר נקבעו מראש ולא איפשרו לי לעשות איתו ברוגז לעולמים כמו שהגיע לו. 

הבוקר עלה, הקפה העלה ניחוח, הסופה מהחדשות התחילה להראות את עצמה, השמים היו מדהימים. אבל לי היה עניין לעסוק בו. לזכור כל פרט מהעלבון מאתמול ולא להניח לו לחמוק כמו חלום רע. זה באמת קרה, ואני באמת צדקתי. ואסור לי לשכוח אף פרט, עד לרגע בו אוכל לעמוד מול מי שפגע בי, ובכל כוחי להראות לו מה זה.

עת לכל חפץ / ענת

מכירים את זה, שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה? 

לא מכירים. אולי זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש, וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה. 

מצויידת בכלים בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה, פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק קיר. 

פעם חייתי בקיוטו... / ענת

פעם חייתי בקיוטו, יפן. התארחה אצלי ידידת משפחה שבאה לטייל. קיוטו היא עיר קדושה. יש בה הרבה מקדשים, גלויים ונסתרים. יש בה נוכחות של דברים, הרבה קורה שם בעולמות הנראים יותר והנראים פחות. ולתיירים יש המון מה לעשות שם, כי כל הזמן קורה שם משהו. פסטיבל האש על נהר הקאמוגאווה, תחרות מסורתית של ירי חץ וקשת מגב סוס דוהר בחצר ארמון הקיסר, טקס בובות לילדות שהגיעו לגיל שש, טקס עפיפוני דגים לברכת בנים בבית, פסטיבל מרכבות ענק עתיקות שמתמרנות בסמטאות האבן כבר מאות בשנים באותו התאריך.. אלה הם כולם טקסים דתיים, שנערכים על ידי כוהני דת בתלבושות עתיקות אמיתיות שממלאות את הנחיריים בנפטלין יפני, אם זכית לעמוד קרוב מספיק. 

ועכשיו קיץ, שיא עונת הפסטיבלים הדתיים, והאורחת שלי מתרוממת מרצפת הטטמי בחדרי, שלל ברושורים ודפי הסבר שאספה מאשנב התיירות באנגלית נושרים ממנה, והיא, מצויידת במצלמה ונחישות של לוחם, שמה פעמיה אל דלת ההזזה החלבית, מעיינת שוב במדריך תוך שהיא מגששת אל נעליה בגנקן, היא הכניסה המונמכת בה משאירים את הנעליים, וצונחת חזרה אל תוך החדר ביאוש: אני הולכת לטקס תה שמתחיל במקדש בעוד רבע שעה, ובדיוק באותו הזמן מתחיל טקס קבורת מסרקים ברחוב אחר לגמרי!