בין ערביים / מירב

בין ערביים,

קווים אחרונים של צֶבַע בַּשָמַיִם,

שלוחות אור עוד מאירות.

הצפורים מזדרזות, בקרני שמש אחרונות,

על ענפי העצים מתארגנות.

ציוצים לרוב.. והנה הולכים ומשתתקים,

כחול כהה צבע השמים, הולכים ומשחירים.

שקט יורד, האור מתפוגג, לַיִל בא.

התרחשות מופלאה של שעות בין ערביים

נִשְנֵית וחוזרת כל עשרים וארבע שעות.

עִמָּה עולה ומתרוננת תחושה מיוחדת,

חיים עדינים, מקשיבים, נפתחים..

העוצמה נוגעת עֵת יום הופך לילה,

נקודת מפגש בין שתי הוויות.

ממלכות נפרדות שתיים

הנפגשות בין ערביים

ולפרק זמן קצר משתלבות.

תחושה והרהור זורמים

ביחס לרצון לחיות הקיים בחיים.

כל חי רוצה לחיות

במלוא אונו והוויתו,

מוכן לחווית חיים מלאה.

עֵת לַיִל יחליף כוחות,

עֵת בוקר יקום לבאות,

רענן, נקי, נמרץ,

מוכן ליום חדש.

  

מירב

היופי הנגלה בטבע / מירב

ה י ו פ י  הנגלה בטבע

יתן האל נגיעותיו,

יזרים זוהר ספירותיו,

יחלחל אל ברואי אֶרֶץ, בין תו לתו,

ימלא הרווחים בזיו קרניו.

ויראה אדם זרימת התפארת

ויעמוד נפעם.. אור בעיניו..

ויסות מיידי לכל תא בגופו

ועירור לכל נים מנימי נשמתו.

פֶּרֶץ גיל מציף את לבו,

פועם נרעש מעוצמת מרחבי-אֶרֶץ.

פְּאֵר הבריאה ממלא מהותו,

פותח שְמֵי שֶקֶט בתוכו.

יכיל בלבו את זוהר ה'יש',

ישמור תחושת היופי.. הדר של אש..

יברך על כי שייך הוא לזו הגדולה,

יחזיר הוקרה לנדיבותה.

  

מירב

רגעים / דנה הופר

ילד קטן, בן שנה, יושב על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן, מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל נראה יפה.

“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.

אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?