אי שם בעולם יש לי חיבוק / דנה הופר

השבוע פגשתי בחדר לידה אישה מקסימה במהלך לידתה השלישית. היא הזכירה לי שבלידתה הראשונה אני הייתי המיילדת שלה ורעננה את זכרוני לגבי הפרטים הקטנים שנשמעים אולי סתמיים עד משעממים למאזין מן הצד אבל עבור כל אישה הם הם הפרטים שמרכיבים את סיפור הלידה שלה – מתי ירדו לה המים, ומה היא עשתה, ומתי הגיעה לבית החולים, וכמה בדיוק כאב לה ואיפה... והאמת שאני יכולה להקשיב לסיפורים הללו עד אין סוף כמעט.

ואז היא אמרה לי - “את יודעת, אני בחיים שלי לא אשכח את החיבוק שנתת לי בזמן שנורא כאב לי. החיבוק הזה הולך איתי מאז ואני מדי פעם נזכרת בו".

ואוו, חשבתי לעצמי, אי שם בעולם מסתובב לו חיבוק שלי ואני אפילו לא יודעת מזה.

יד ביד / דנה הופר

התבוננות על העולם מגלה שכאב וריפוי הולכים יד ביד בבריאה. הרבה פעמים, בעיקר בתהליכים טבעיים, כאשר קיים פוטנציאל לכאב, מובנית בתוך התהליך האפשרות לריפוי, לשיכוך הכאב, להקטנת הסבל.

ניתן לראות זאת בתהליך הלידה. בעוד צירי הלידה ההולכים ומתחזקים גורמים לאישה היולדת כאבים שהולכים ומתגברים, המוח שלה מפריש אנדורפינים שהם משככי כאב טבעיים ברמות הולכות וגדלות. כאשר התהליך הטבעי אינו מופרע מבחוץ, ברוב המקרים האישה תחוש רגועה מאוד, ולפעמים אפילו תישן בין הצירים ותהיה במידה רבה "מנותקת" מן התהליך, בתוך עולם פנימי, חסר כאבים ונעים.

אנשים שחוו מוות קליני או חוויות של כמעט מוות מספרים כי השניות האחרונות לפני המוות היו נטולות כאב ופחד, גם אם מן הבחינה הגופנית הם היו פצועים קשה. הדבר נכון גם באופן כללי לגבי פציעות קשות – רוב האנשים אינם חשים את הכאב לאחר הפציעה, ולעיתים חווים שעות ארוכות של חוסר כאבים.

החלוץ / דנה הופר

לפני כמה שנים, בהיותי אחות מתחילה, ביקשו ממני לשבת כמה שעות ליד מיטתו של חולה אלצהיימר ששבר את רגלו. בגלל האלצהיימר הוא לא היה מודע לעצמו ולמצבו וניסה כל הזמן לקפוץ מן מיטה. במקום לקשור אותו אל המיטה, הצבנו שמירה ליד מיטתו, והיום הגיע תורי. 

כשהגעתי הוא היה די רגוע, בוהה באוויר. למעשה, הוא היה בשלב כה מתקדם של האלצהיימר שהוא כבר איבד את יכולת הדיבור ורק מלמל לפעמים, כך שלא יכולתי לדבר איתו. הצטערתי על כך כי היה לי קצת משעמם פשוט לשבת בחדר ריק במשך כמה שעות. 

רגעים / דנה הופר

ילד קטן, בן שנה, יושב על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן, מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל נראה יפה.

“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.

אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?