אי שם בעולם יש לי חיבוק / דנה הופר

השבוע פגשתי בחדר לידה אישה מקסימה במהלך לידתה השלישית. היא הזכירה לי שבלידתה הראשונה אני הייתי המיילדת שלה ורעננה את זכרוני לגבי הפרטים הקטנים שנשמעים אולי סתמיים עד משעממים למאזין מן הצד אבל עבור כל אישה הם הם הפרטים שמרכיבים את סיפור הלידה שלה – מתי ירדו לה המים, ומה היא עשתה, ומתי הגיעה לבית החולים, וכמה בדיוק כאב לה ואיפה... והאמת שאני יכולה להקשיב לסיפורים הללו עד אין סוף כמעט.

ואז היא אמרה לי - “את יודעת, אני בחיים שלי לא אשכח את החיבוק שנתת לי בזמן שנורא כאב לי. החיבוק הזה הולך איתי מאז ואני מדי פעם נזכרת בו".

ואוו, חשבתי לעצמי, אי שם בעולם מסתובב לו חיבוק שלי ואני אפילו לא יודעת מזה.

אנחנו חיים לנו כך בעולם, מפזרים מילים, מבטים, חיבוקים ומעשים, ואז הם כבר לא שלנו, אלא יש להם חיים משל עצמם. חלק מהם הופכים להיות משמעותיים עבור אדם אחר וממשיכים לחיות בו ודרכו. האם החיבוק שלי יחזור אלי ביום מן הימים? אולי ביום האחרון, אחרי שאמות?

המשפט הקצר הזה שאמרה לי האישה הזו שינה משהו בדרך שבה תפשתי את העולם.

עכשיו היא מסתובבת לה עם החיבוק שלי ואני עם המשפט שלה.

דנה הופר