כשעולים לקומה
השניה, בסוף גרם המדרגות השני, העיניים נמצאות בדיוק בגובה של מה שכתוב על הקיר
ממול:
Open to the future
כך כתוב שם, בכתב
קטן ועדין, לא מתנפל, לא זועק את המסר שלו, רק מונח ומחכה שהעיניים יקחו אותו
מרצונן. על רקע הקיר הזה
אני רוצה לספר משהו קטן: אתמול נעלבתי
ממישהו. וכהרגלי בשעת עלבון, גם צדקתי. צדקתי, למען האמת,
כל כך, שיכולתי להרגיש את הנוכחות של כל מי שאי פעם נולד, כולם, עומדים מאחורי
בחליפות שחורות והבעה חמורת סבר, ומביטים בפה קפוץ במי שהעליב אותי. מראים לו מה
זה. ובבוקר למחרת, הייתי
צריכה להתנהל עם המישהו הזה, בענייני דיומא שכבר נקבעו מראש ולא איפשרו לי לעשות
איתו ברוגז לעולמים כמו שהגיע לו.
הבוקר עלה, הקפה
העלה ניחוח, הסופה מהחדשות התחילה להראות את עצמה, השמים היו מדהימים. אבל לי היה
עניין לעסוק בו. לזכור כל פרט מהעלבון מאתמול ולא להניח לו לחמוק כמו חלום רע. זה
באמת קרה, ואני באמת צדקתי. ואסור לי לשכוח אף פרט, עד לרגע בו אוכל לעמוד מול מי
שפגע בי, ובכל כוחי להראות לו מה זה.
