המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב,
יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו
כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות
הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.
בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל
הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.
זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את
רוב הימים ואת כל הלילות במשימות ניווט
אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה
ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.
זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע
והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל
שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.
לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו
הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה
הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.