בדקה
הראשונה של פתיחת המחצית השנייה כבר הכול נראה היה גמור. עוד לפני ההפסקה הובילה
קבוצת מילאן האימתנית את המשחק ב 3 שערים מול 0. ואז ירדו השחקנים אל חדר ההלבשה.
הצבע
היחיד אצל אוהדי ליברפול היה בחולצות, בצעיפים ובדגלים האדומים. כל השאר היה לבן.
פנים חיוורות כסיד ונפולות, ידיים על הראש, מבט בוהה וחלול של ייאוש. הקבוצה שלהם
נראתה פשוט זוועה.
המקום –
האצטדיון האולימפי אתאטורק באיסטנבול, 23 במאי 2005. גמר גביע האלופות האירופאי
בכדורגל.
האם לשם
כך נהרו 35,000 מהם מאנגליה הרחוקה ועד איסטנבול? האם בשביל דבר כזה חלקם לקחו
הלוואות בנקאיות שרק עוד כמה שנים אולי יוכלו להשלים את החזרתן עם משכורתם הדלה?
נכון – מילאן אלופת אירופה הייתה לדעת כל המומחים עדיפה בהרבה על ליברפול – שגמגמה
כל הדרך עד לגמר. אבל תוצאה כזאת? אחרי שער של מאלדיני כבר בדקה
הראשונה,ששובר כל רוח, זוהי תוצאה שכבר אי אפשר לשנות. בעיקר לא מול הקבוצה עם ההגנה הטובה ביותר ביבשת.
ואז הגיעה המחצית השנייה.
