בדקה
הראשונה של פתיחת המחצית השנייה כבר הכול נראה היה גמור. עוד לפני ההפסקה הובילה
קבוצת מילאן האימתנית את המשחק ב 3 שערים מול 0. ואז ירדו השחקנים אל חדר ההלבשה.
הצבע
היחיד אצל אוהדי ליברפול היה בחולצות, בצעיפים ובדגלים האדומים. כל השאר היה לבן.
פנים חיוורות כסיד ונפולות, ידיים על הראש, מבט בוהה וחלול של ייאוש. הקבוצה שלהם
נראתה פשוט זוועה.
המקום –
האצטדיון האולימפי אתאטורק באיסטנבול, 23 במאי 2005. גמר גביע האלופות האירופאי
בכדורגל.
האם לשם
כך נהרו 35,000 מהם מאנגליה הרחוקה ועד איסטנבול? האם בשביל דבר כזה חלקם לקחו
הלוואות בנקאיות שרק עוד כמה שנים אולי יוכלו להשלים את החזרתן עם משכורתם הדלה?
נכון – מילאן אלופת אירופה הייתה לדעת כל המומחים עדיפה בהרבה על ליברפול – שגמגמה
כל הדרך עד לגמר. אבל תוצאה כזאת? אחרי שער של מאלדיני כבר בדקה
הראשונה,ששובר כל רוח, זוהי תוצאה שכבר אי אפשר לשנות. בעיקר לא מול הקבוצה עם ההגנה הטובה ביותר ביבשת.
ואז הגיעה המחצית השנייה.
כמו שאמר
חכם ידוע בשם סילווסטר סטלון: "it's ain't over till it's over".
משהו קרה
בהפסקה ב 3 מקומות שונים.
· בחדר ההלבשה של מילאן ישבו השחקנים, חייכו בסיפוק
ושתו מים. הם היו בכיוון הנכון ועם עוד קצת מזל יבקיעו גם במחצית השנייה מול היריב
המפורק והמובס.
· בחדר ההלבשה של ליברפול היתה שתיקה ארוכה ומעיקה,
ראשים מושפלים, רגע של אמת. מעולם לא נראתה המציאות כה בהירה, מוחלטת
ונטולת סיכוי.
· המקום השלישי היה הקהל עצמו.
אין זה ברור איך רעיון ותוכנית עוברים בזמן קצר דרך עשרות אלפי אנשים המרוחקים זה מזה . אבל...במחצית השנייה הקהל הטוב ביותר בעולם הפשיל את שרווליו והתחיל לעבוד.
עם
הגב אל הקיר וריח של תבוסה שנישא באוויר, הם התחילו לשיר, לשאוג, למחוא כפיים
ולדחוף את קבוצתם האהובה. ליברפול עלתה נחושה, מהירה ובעיקר- נטולת רחמים עצמיים.
במהלך של
6 דקות התחולל הבלתי יאומן: 3-1... 3-2... 3-3...
מילאן
נראתה כמו אותם נוסעים מבולבלים שחשבו שהם מגיעים לחופשת קיץ בחוף הים של ריו דה
ג'נרו – ומוצאים עצמם בירידה מהמטוס על שדה התעופה של סומליה באמצע הקרבות. כל
השאר הפך להיסטוריה בלתי נשכחת. לאחר ההארכה ובעיטות ה-11 חזרו המילאנזים הביתה עם
"כמעט".
האוהדים
האדומים שרו במלוא גרונם את ההמנון הכי רומנטי שיכול קהל לשיר אל שחקניו במגרשים:
" לעולם לא תצעדי לבד
בשמש
וברוח ובגשם
לעולם".
לאחר הטקס
וקבלת הגביע איש לא התפזר.
הם
נותרו עוד כשעה, חבוקים כתף אל כתף, שורות על שורות שנעות ושרות בקול אחד.
הם
שרו את כל עשרות השירים שלהם – שיר לכל שחקן, לכל מאמן, לכל הקבוצה, ולכל שנת
אליפות במאה שנים האחרונות. והאצטדיון
רעם.
***
לאחר משחק
זה, בו צפיתי, חשתי צורך לכתוב את הסיפור במחברת שהתיישנה ונמה לה. השבוע פתחתי
אותה באקראי בזמן דיון בסמינר על אלסטיות הזמן. ועדיין לא היה לו סוף.
והנה למחרת
גיליתי את גמישות הזמן כאשר הקשבתי לתוכנית רדיו שבה שרו כמה אוהדים באולפן
מקומי שירים ספונטאניים מהיציע. השיר הראשון היה:" אני שונא אותך בית"ר".
השיר השני היה: "הפועל תל אביב בת - - - ה". המנחה המיואש
עצר אותם ("כי זה רדיו") וביקש שישירו איזה שיר אוהד למען הקבוצה שלהם.
ואז השתרר שקט. שקט ארוך. פשוט לא היה להם שיר כזה. אפילו לא אחד.
בליברפול
הסיפור שונה. לכל שחקן יש שיר של הערכה ותהילה – עם מנגינה משלו.
כאשר
שחקני הקבוצה עלו במחצית השנייה אל כר הדשא הם שמעו שני קולות שונים , בעת ובעונה
אחת.
אחד – קול
פנימי שאיתו הגיעו מחשכת חדר ההלבשה. קול שהכריז שוב ושוב "אתה אבוד, אתה אפס
קטן, הקבוצה בצרות – כמובן באשמתך ואין כל סיכוי". הקול הזה נשמע ברור במיוחד
משום שהיה הכי צמוד אל אפרכסת האוזן.
אבל היה
גם קול נוסף.
הקול
שהיה מורכב מ 35,000 קולות חזקים שאומרים : "הבה נספר לכם מי אתם באמת.
אתה גדול, אתם גדולים מהחיים. אתם לא סתם קבוצה.
אתם חלק של ליברפול הגדולה. רק שפשוט התבלבלתם ושכחתם
זאת לכמה דקות.
אז
דעו לכם שאנחנו אוהבים אתכם. בואו ונזכיר לכם שוב כמה שאתם באמת טובים. כי אספנו
בשבילכם בשירה את כל הרגעים המיוחדים המרוממים והרבים הללו.
אתם
שהתאמנתם בכל מזג אויר,השקעתם כל כך הרבה והבאתם שמחה וגאווה לכל כך הרבה מאיתנו.
קדימה, בחורים, להתעשת. אתם נהדרים ואתם אף פעם לא לבד. לא נפסיק לשיר ולהזכיר– עד
שתנצחו".
וכאשר
מקשיבים ל - 35,000 קולות של מקהלה אדירה המספרת שוב ושוב את הרגעים הרבים
של התמונה הגדולה, אזי הקול הראשון, ,זה שנוטה להעצים את התחושה הרגעית של הכישלון - אותו הקול
מתגמד, גווע ונעלם.
...ואז מתחילה המציאות להשתנות.
* * *
עכשיו הבה ונניח...
נניח
שליברפול – זה אנחנו.
האצטדיון
וכר הדשא – זה תיאטרון החיים שעליו אנו עולים בכל יום מחדש.
והקהל...
גם אנחנו.
השאלה החשובה שעולה:
האם
ברגעי האמת, רגעים בהם תמונת המציאות מציגה מצב של חוסר סיכוי, האם נוכל ברגעים
אלה לשיר למען עצמינו את שירת ההלל של מי שאנחנו באמת, כך שאכן מציאות אחרת תוכל
להתהוות?
האם
אשכיל להיות ערני לרגעים הגדולה בחיים? רגעי החוזק, השמחה, ההתגברות, הכרת התודה
למתנות, לרגעים קטנים של קסם מנצנץ ואז פג? האם נשכיל
לגלות ולטפח את הקהל המיוחד הזה?
רמי צור,
מעגל
הטורקיז
