אמת או בדיה
או:
צ'יף אינדיאני
על ארגז תפוזים
לפני מספר ימים התעורר בי שוב הצורך לקרוא את "מכתבו
של צ'יף סיאטל לנשיא ארצות הברית פירס".
(למי שלא מכיר, זהו מכתב פואטי ומטלטל שמומלץ לקראו. קל
למצוא אותו באינטרנט, למרות שבידי יש תרגום יפה יותר לדעתי).
המכתב של צ'יף סיאטל הוא מאותן יצירות אשר אחת לכמה שנים,
כמו כוכב לכת זוהר אשר משלים את סיבובו ומופיע בנקודה מרכזית בשמיך, אתה נזכר בהן
ומרגיש צורך לקרוא מחדש.
הפעם, לאחר קריאה שלישית, החלטתי לבדוק מה יש לגוגל לומר
בנידון.
גוגל אכן היה מלא בקישורים ובאינפורמציה. החל מאתרים ירוקים
ושאמאניים שהביאו תרגומים קלוקלים של היצירה, אבל היו גם שניים שלושה מאמרים
מחקריים אשר חשפו את האמת במערומיה:
מכתבו של צ'יף
סיאטל לא היה ולא נברא!
המום צפיתי כיצד כוכב הלכת הזוהר שלי מאבד מאורו, הולך
ודועך, ולבסוף מתרסק לרגלי והופך לערימת אפר מעשנת... לא היה!
אמנם, פסקו החוקרים, צ'יף סיאטל אכן היה. והנשיא פירס באמת
פנה אליו בהצעה שאי אפשר לסרב לה לרכישת אדמתו. ואמנם הוא נאם בפני אנשיו נאום
תשובה אשר כנראה הועלה על הכתב, אך אין איש יודע מה בדיוק עלה בגורל הכתוב.
בערך 90 שנה מאוחר יותר, לטענתם, ערך תסריטאי צעיר מהוליווד
את שברי האינפורמציה שהצליח ללקט ויצר את המכתב הידוע. כהוכחה ניצחת לטענתם הביאו
את העובדה שהקטע במכתב שבו מתואר טבח של אלף בופאלו מתוך רכבת נוסעת לא אירע אלא
עשרים שנים אחרי נאום הצ'יף.
שוכנעתי. אני התמים נפלתי קורבן למאחז עיניים מלהטט
בקולמוסו. לא אמת עמוקה ששרדה דורות והפכה לנבואה נוקבת, אלא תרגיל ביחסי ציבור של
סוחר במילים.
השפלתי את עיני אל ערימת האפר. אדים מהבילים עלו ממנה ולרגע
דימיתי לראות תולעים שורצות בתוכה. קראתי שוב את הפלגיאט. המשפטים היפהפיים, שזורים כמו טיפות
טל רעננות על קורי עכביש... האמת שנושבת כמו רוח חרישית... איך יכלו לעשות לי את
זה?
ובעודי קורא את המשפטים המרוכזים והמדויקים, צפה ועלתה לה
הבנה חדשה, והתקבעה בשמיים כמו כוכב לכת
זוהר. ערימת האפר, העשן והתולעים שבו והפכו לכר דשא רענן.
"ומה אם" אמר הכוכב החדש שבשמיי, "מה אם יש צורך להעביר מסר כלשהו אל בני האדם. האם
חייב להיות לו אחראי אחד ויחיד? ואם תובנה מסוימת אינה יכולה להגיע דרך אדם בודד, כלום אין
זה ברור שעולמות שאינם נראים יבחרו לערב כמה אינטליגנציות כדי שתשתפנה פעולה וכל
אחת תתרום את חלקה? האם אין אנו, בני האנוש, שזורים זה בזה?
יכול להיות שכשהגיע השליח עם מכתבו של הנשיא פירס אל הטיפי
של צ'יף סיאטל הוא כינס את בני עמו ועלה על סלע כדי לשאת את דברו כמו נואם בהייד
פארק שעולה על ארגז תפוזים. הוא שילב את ידיו על חזהו המעוטר בשיני דובים, אמר מה שאמר
בשפת בני עמו, וסיים ב"האו" גרוני.
אבל מה שהוא אמר היה חזק ומקושר דיו כדי להיות בית למהות
שהמשיכה לחיות. זה הספיק כדי להחזיק מעמד 90 שנה, עד שהתחבר עם קומבינציה
אנושית מתאימה שיכלה לתרגם את אותה אמת למדיה שתתקשר עם האנושות, תוך שימוש
בעובדות ודוגמאות שתאמו את אותה מדיה.
ובהמשך לאותו קו מחשבה, אולי משהו שאני או את או אתה כתבנו
היום אינו אלא הבשלה של הגות של אדם אחר שחצה את נתיבנו אתמול או לפני שנה? ואולי גם
הוא נשען על מישהו שקדם לו?
בתרבות שלנו שומרים בקנאות על זכויות יוצרים.
מעניין איך זה נראה מן הצד של הבריאה.
דני אוסיה
