מכירים את זה,
שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה
אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה?
לא מכירים. אולי
זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל
אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש,
וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי
נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה.
מצויידת בכלים
בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי
אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא
ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי
ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה,
פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק
קיר.
