לפני מספר שנים, יום שישי אחר הצהריים.
כמה עננים ברקיע, אך שמיים כחולים. סופו של החורף הקצר. שבנו מהמרכז אל מעלה צבייה.
למרגלות הכרמל אמרתי: "אולי נעלה סופסוף דרך בית אורן ונראה את נזקי השריפה
הגדולה". החלק הקובע והמחליט במשפחה הביעה את הסכמתה וכך פנינו ועלינו אל הדרך
המפורסמת.
הנוף סביב אכן היה שחור, שרוף וחשוף.
עדות לאסון שקרה. אבל באופן מעניין לא היה שם משהו יותר מדי דרמטי. לא היה זה נוף
ירחי צחיח של סלעים הנראים כעצמות חשופות ואדמה חרוכה ויבשה. כי איכשהו היו איים
לא מעטים של ירוק ושל עצים שלא נפגעו, או רק חלקית.
מרחוק כל הכתם השחור הזה היה מוקף עדיין
על ידי חומות של יערות שמכסים את הכרמל. על האדמה היה עשב מלבלב, דליל, אך ירוק.
כאשר ממשיכים להשקיף ניתן לראות לפתע תמונה לא צפויה. עצים שרופים לחלוטין, שחורים
וחשופים כמו אלונים או אלות כאשר מהקצוות שלהם מבצבצים ועולים עלעלים ירוקים,
צעירים ורעננים של אביב. הם נראים לחלוטין לא מתאימים לגזע המפוחם. אבל עובדה – הם
שם.
קטע ירוק , יחידי וירוק על פני גוש גדול ומפוחם.
