אינדיאנים בג'וקרנדה / דני אוסיה

לקראת יום ההולדת השביעי שלו, חברי הטוב גדעון קיבל חבילה מאמריקה.

היא הייתה עטופה בניר חום ומכוסה בסימנים בשפה זרה. יכולתי לזהות את האות A, משום שכבר למדתי לכתוב את שמי באנגלית, אבל היו שם עוד המון אותיות משונות ולא מוכרות.

בצד השמאלי העליון הייתה שורה ארוכה של בולים, אך למרבה האכזבה הם היו כולם קטנים ואפרוריים, ובכולם כיכב איש רזה ומכוער עם אף גדול וזקן תיש במבט מן הצד.

עמדנו צפופים מסביב, כל ילדי השכנים, וחיכינו שגדעון יקלף את הניר החום.

חתן השמחה, ער לגודל השעה, לא מיהר. הוא אחז במספריים בידו הימנית והתלבט בכובד ראש מהיכן להתחיל. בתחילה גזר את חוט הפשתן החום שהקיף את החבילה, לאחר מכן החל לגזור לאט ובזהירות של מנתחים את הניר, שלא לפגוע בבולים, אבל משהחל להתגלות התוכן, לא יכול להתאפק יותר וקרע את הניר בתנועה אחת, כולל הבול הימני.

הקהל עצר את נשימתו.

תחנת הכוח בידינו / דני אוסיה

המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב, יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.

בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.

זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את רוב הימים ואת כל הלילות במשימות  ניווט אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.

זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.

לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.

עושר ואושר / דני אוסיה

לפני כמה ערבים נכנסתי לסניף הבנק כדי להאכיל את המכונות האלו שבולעות צ'קים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, שעה שהבנק נרגע מפעילותו. החדר היה ריק מאנשים, מלבד הפקידה שנמצאת שם דרך קבע כדי ללוות את הלקוחות, וגיבורת הסיפור - אישה אתיופית כבת ארבעים שהייתה מרוכזת בשטיפת הרצפה.

היא הייתה טיפוסית לעדה שלה. מטפחת ראש, סימני קעקועים כחולים על הפנים והצוואר ומבט כבוש ברצפה. חלפתי על פני שתי הנשים. האחת בירכה אותי לשלום, כמו שבירכה כל לקוח שנכנס, השנייה אפילו לא הרימה את הראש ממלאכתה. ניגשתי אל זולל הצ'קים והתחלתי לנהל אתו שיח כפתורים. תוך כדי כך שמעתי מאחורי סידרה של צלילים שלא יכולתי בהתחלה להבין את פישרה. אחר כך קלטתי שזוהי האישה, ששרה לעצמה בסולם מוזיקלי בלתי אפשרי, שנוצר בתרבות אחרת. ואז היא משכה אליה את כל תשומת ליבי. נראה היה שהיא ממש נהנית ממלאכתה. עכביש מבועת נס מנוסת בהלה מפני הספונג'ה, והיא כיוונה אותו בעדינות אל דלת היציאה. 

אמת או בדיה / דני אוסיה

אמת או בדיה

או:

צ'יף אינדיאני על ארגז תפוזים

לפני מספר ימים התעורר בי שוב הצורך לקרוא את "מכתבו של צ'יף סיאטל לנשיא ארצות הברית פירס".

(למי שלא מכיר, זהו מכתב פואטי ומטלטל שמומלץ לקראו. קל למצוא אותו באינטרנט, למרות שבידי יש תרגום יפה יותר לדעתי).

המכתב של צ'יף סיאטל הוא מאותן יצירות אשר אחת לכמה שנים, כמו כוכב לכת זוהר אשר משלים את סיבובו ומופיע בנקודה מרכזית בשמיך, אתה נזכר בהן ומרגיש צורך לקרוא מחדש.

הפעם, לאחר קריאה שלישית, החלטתי לבדוק מה יש לגוגל לומר בנידון.

גוגל אכן היה מלא בקישורים ובאינפורמציה. החל מאתרים ירוקים ושאמאניים שהביאו תרגומים קלוקלים של היצירה, אבל היו גם שניים שלושה מאמרים מחקריים אשר חשפו את האמת במערומיה: