השמש מתחילה לשקוע אני עובר לריצה קלה כדי לחזור הביתה לפני רדת החשיכה. ננדה, כלבה לברדורית שחורה עם כתם לבן בקצה הזנב, משתרכת מאחורי. אני מביט לאחור היא כבר לא רזה ואתלטית כמו פעם, בעצם אני לא זוכר שהיא הייתה פעם רזה. אני שורק לזרז אותה.
"די אני לא יכולה, אני עוצרת", ננדה מתיישבת, מתנשפת עם הלשון בחוץ.
אני עוצר ומסתכל על בקבוק המים לבדוק אולי לא שתיתי, יכול להיות שהתייבשתי ואני הוזה.
"אמרת משהו", אני שואל בהיסוס לא מאמין.
"כן, אין לי כוח לרוץ, למה אתה תמיד ממהר, הרבה יותר נעים ללכת לאט, ככה אפשר לפגוש את היופי של הטבע. אתה לא שם לב לדברים הקטנים, לפני כמה מטרים היה קקי טרי של פרה שהתעלמת ממנו לגמרי. אתה יודע אלוהים נמצא בפרטים הקטנים". תאמינו או לא ננדה עונה לי.
