כשעולים לקומה השניה, בסוף גרם המדרגות השני, העיניים נמצאות בדיוק בגובה של מה שכתוב על הקיר ממול:

                                                         Open to the future

כך כתוב שם, בכתב קטן ועדין, לא מתנפל, לא זועק את המסר שלו, רק מונח ומחכה שהעיניים יקחו אותו מרצונן. על רקע הקיר הזה אני רוצה לספר משהו קטן: אתמול נעלבתי ממישהו. וכהרגלי בשעת עלבון, גם צדקתי. צדקתי, למען האמת, כל כך, שיכולתי להרגיש את הנוכחות של כל מי שאי פעם נולד, כולם, עומדים מאחורי בחליפות שחורות והבעה חמורת סבר, ומביטים בפה קפוץ במי שהעליב אותי. מראים לו מה זה. ובבוקר למחרת, הייתי צריכה להתנהל עם המישהו הזה, בענייני דיומא שכבר נקבעו מראש ולא איפשרו לי לעשות איתו ברוגז לעולמים כמו שהגיע לו. 

הבוקר עלה, הקפה העלה ניחוח, הסופה מהחדשות התחילה להראות את עצמה, השמים היו מדהימים. אבל לי היה עניין לעסוק בו. לזכור כל פרט מהעלבון מאתמול ולא להניח לו לחמוק כמו חלום רע. זה באמת קרה, ואני באמת צדקתי. ואסור לי לשכוח אף פרט, עד לרגע בו אוכל לעמוד מול מי שפגע בי, ובכל כוחי להראות לו מה זה.

הטיסה למאדים / רמי צור

אתמול הופיעה ידיעה מרעישה שהיתה אמורה לדחוק כל נושא אחר ממהדורת החדשות. אבל, משום מה היא נדחקה לפינה צדדית.

מסתבר, שבאופן מאוד מעמיק ורציני –  מיטב המדענים הגיעו לאחרונה למסקנה שאנחנו לא לבד. רק בגלקסיית שביל החלב יש 20 מיליארד (פחות או יותר, אל תתפסו אותי באיזה מיליארד קטן) כוכבים דמויי שמש. ובאחת מכל 5 כאלה יש כוכב לכת עם תנאים שדומים לאלו שלנו.

ועכשיו – נא לעשות את החשבון.

הכוכב הקרוב ביותר נמצא כ 12 שנות אור מכאן – שזהו ממש מרחק זעום, בערך כמו השכנות בין מעלה צביה ולוטם. כמה דקות נסיעה.

המדענים נרעשים לנוכח האפשרות לפגוש חיים תבוניים אחרים. ראשי הדתות הממוסדות קצת פחות.

חדשה זו הזכירה לי סיפור אשר נכתב מזמן מזמן. בתקופה אשר בה עדיין חשבנו שאנחנו היחידים בכל היקום.

וזה הספור:

הטיסה למאדים

המסופר כאן התרחש כמה שנים לאחר סדרה של אסונות של מעבורות חלל, בהם קיפחו את חייהם לא מעט אסטרונאוטים. הממשל האמריקאי החליט ברוב גדול להשקיע הרבה יותר במלחמה לכיבוש החלל. נאסא זכה בתקציבי עתק, ובשילוב עם כמה תגליות טכנולוגיות חדשות, הצליח לבנות מעבורות חסינות לחום שנוצר בחיכוך עם האטמוספירה. הטיסה הפכה לעניין פשוט ובטוח.

אי שם בעולם יש לי חיבוק / דנה הופר

השבוע פגשתי בחדר לידה אישה מקסימה במהלך לידתה השלישית. היא הזכירה לי שבלידתה הראשונה אני הייתי המיילדת שלה ורעננה את זכרוני לגבי הפרטים הקטנים שנשמעים אולי סתמיים עד משעממים למאזין מן הצד אבל עבור כל אישה הם הם הפרטים שמרכיבים את סיפור הלידה שלה – מתי ירדו לה המים, ומה היא עשתה, ומתי הגיעה לבית החולים, וכמה בדיוק כאב לה ואיפה... והאמת שאני יכולה להקשיב לסיפורים הללו עד אין סוף כמעט.

ואז היא אמרה לי - “את יודעת, אני בחיים שלי לא אשכח את החיבוק שנתת לי בזמן שנורא כאב לי. החיבוק הזה הולך איתי מאז ואני מדי פעם נזכרת בו".

ואוו, חשבתי לעצמי, אי שם בעולם מסתובב לו חיבוק שלי ואני אפילו לא יודעת מזה.

אחרי השריפה הגדולה / רמי צור

לפני מספר שנים, יום שישי אחר הצהריים. כמה עננים ברקיע, אך שמיים כחולים. סופו של החורף הקצר. שבנו מהמרכז אל מעלה צבייה. למרגלות הכרמל אמרתי: "אולי נעלה סופסוף דרך בית אורן ונראה את נזקי השריפה הגדולה". החלק הקובע והמחליט במשפחה הביעה את הסכמתה וכך פנינו ועלינו אל הדרך המפורסמת.

הנוף סביב אכן היה שחור, שרוף וחשוף. עדות לאסון שקרה. אבל באופן מעניין לא היה שם משהו יותר מדי דרמטי. לא היה זה נוף ירחי צחיח של סלעים הנראים כעצמות חשופות ואדמה חרוכה ויבשה. כי איכשהו היו איים לא מעטים של ירוק ושל עצים שלא נפגעו, או רק חלקית.

מרחוק כל הכתם השחור הזה היה מוקף עדיין על ידי חומות של יערות שמכסים את הכרמל. על האדמה היה עשב מלבלב, דליל, אך ירוק. כאשר ממשיכים להשקיף ניתן לראות לפתע תמונה לא צפויה. עצים שרופים לחלוטין, שחורים וחשופים כמו אלונים או אלות כאשר מהקצוות שלהם מבצבצים ועולים עלעלים ירוקים, צעירים ורעננים של אביב. הם נראים לחלוטין לא מתאימים לגזע המפוחם. אבל עובדה – הם שם.

קטע ירוק , יחידי  וירוק על פני גוש גדול ומפוחם.

שיחה עם ננדה הכלבה על שני מלאכים / אריאל סולודר

השמש מתחילה לשקוע אני עובר לריצה קלה כדי לחזור הביתה לפני רדת החשיכה. ננדה, כלבה לברדורית שחורה עם כתם לבן בקצה הזנב, משתרכת מאחורי. אני מביט לאחור היא כבר לא רזה ואתלטית כמו פעם, בעצם אני לא זוכר שהיא הייתה פעם רזה. אני שורק לזרז אותה.

"די אני לא יכולה, אני עוצרת", ננדה מתיישבת, מתנשפת עם הלשון בחוץ.

אני עוצר ומסתכל על בקבוק המים לבדוק אולי לא שתיתי, יכול להיות שהתייבשתי ואני הוזה.

"אמרת משהו", אני שואל בהיסוס לא מאמין.

"כן, אין לי כוח לרוץ, למה אתה תמיד ממהר, הרבה יותר נעים ללכת לאט, ככה אפשר לפגוש את היופי של הטבע. אתה לא שם לב לדברים הקטנים, לפני כמה מטרים היה קקי טרי של פרה שהתעלמת ממנו לגמרי. אתה יודע אלוהים נמצא בפרטים הקטנים". תאמינו או לא ננדה עונה לי.

אינדיאנים בג'וקרנדה / דני אוסיה

לקראת יום ההולדת השביעי שלו, חברי הטוב גדעון קיבל חבילה מאמריקה.

היא הייתה עטופה בניר חום ומכוסה בסימנים בשפה זרה. יכולתי לזהות את האות A, משום שכבר למדתי לכתוב את שמי באנגלית, אבל היו שם עוד המון אותיות משונות ולא מוכרות.

בצד השמאלי העליון הייתה שורה ארוכה של בולים, אך למרבה האכזבה הם היו כולם קטנים ואפרוריים, ובכולם כיכב איש רזה ומכוער עם אף גדול וזקן תיש במבט מן הצד.

עמדנו צפופים מסביב, כל ילדי השכנים, וחיכינו שגדעון יקלף את הניר החום.

חתן השמחה, ער לגודל השעה, לא מיהר. הוא אחז במספריים בידו הימנית והתלבט בכובד ראש מהיכן להתחיל. בתחילה גזר את חוט הפשתן החום שהקיף את החבילה, לאחר מכן החל לגזור לאט ובזהירות של מנתחים את הניר, שלא לפגוע בבולים, אבל משהחל להתגלות התוכן, לא יכול להתאפק יותר וקרע את הניר בתנועה אחת, כולל הבול הימני.

הקהל עצר את נשימתו.

האני הגדול והאני הקטן / רמי צור

פרולוג

יום שבת 13:30 אחה"צ. היו לנו בדיוק שעתיים לעבודה לפני שחוזרים לפגישה גדולה יותר. הנושא היה "מסרים אל העולם". ישבנו קבוצה של אנשים אשר אמורה לעסוק בתיאטרון. הוחלפו כל מיני רעיונות. אבל... זה לא היה זה. ואז עלתה ההצעה, לפני שממשיכים, לעשות תהליך של הקורה ל 5 דקות. לנסות לעצור ולעשות תהליך של כיוונון אישי.

הזמן היה קצר – הקורה היתה רחוקה מידי. אז עשינו מה שישראלים טובים בו.  אלתרנו.

התחלקנו לזוגות. אדם אחד הולך על אדן השפה של מדרכה, מאזן את עצמו על משהו בערך ברוחב של קורה ומדמה שהוא בגובה 8 מטר מעל האדמה.

האדם שמלווה אותו שואל מדי פעם את אותה שאלה, שהראשון רוצה להגות בה.

מהמלווה אותי ביקשתי לשאול את השאלה הבאה שהעסיקה אותי:

"אילו מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיוכל להגיע אל העתיד?".

התחלתי ללכת – לוקח בערך דקה עד שהגוף מתחיל להאט ולהסתגל להליכה על ה"קורה". זה באמת מאוד מרגיע כשהגוף אכן מתחיל להתרפות...

"אילו מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיגיע אל העתיד?"

עת לכל חפץ / ענת

מכירים את זה, שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה? 

לא מכירים. אולי זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש, וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה. 

מצויידת בכלים בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה, פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק קיר. 

תחנת הכוח בידינו / דני אוסיה

המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב, יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.

בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.

זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את רוב הימים ואת כל הלילות במשימות  ניווט אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.

זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.

לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.

בית פלנטה וצב / אריאל סולודר

הכל התחיל בצב שחצה את השביל. הבטתי בו ממהר לעיסוק צבי כלשהו, בחנתי את היצור העתיק, מוזר הזה. יש לו בית על הגב. נראה שהבית בשביל הצב הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מחייו. יש עליו קוים ועיטורים ייחודיים לכל צב, ואם זאת לכל הצבים בית די דומה בגודל ובצורה.

הצב המשיך בדרכו מתעלם מהיצור המהרהר מעליו, ואני החלתי לחלום בהקיץ על בית חלומותיי שיום אחד אבנה, דמיינתי את עצמי גוזר את סרט חנוכת הבית ואת כל חבריי נכנסים ומתרשמים מהבית המרהיב. אבל מה זה בעצם בית? חזרתי מחלומי, קירות, חלונות, ריצפה ותיקרה. גרים בו, ישנים בו, הוא מבודד מבחוץ, יש בו מטבח ומקרר ולכן אוכל, אנחנו מכירים כל פרט בו, מנקים אותו והוא מנקה אותנו (המקלחת), שומרים עליו והוא שומר עלינו. ומה לגביי הפלנטה האם היא ביתנו?

עושר ואושר / דני אוסיה

לפני כמה ערבים נכנסתי לסניף הבנק כדי להאכיל את המכונות האלו שבולעות צ'קים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, שעה שהבנק נרגע מפעילותו. החדר היה ריק מאנשים, מלבד הפקידה שנמצאת שם דרך קבע כדי ללוות את הלקוחות, וגיבורת הסיפור - אישה אתיופית כבת ארבעים שהייתה מרוכזת בשטיפת הרצפה.

היא הייתה טיפוסית לעדה שלה. מטפחת ראש, סימני קעקועים כחולים על הפנים והצוואר ומבט כבוש ברצפה. חלפתי על פני שתי הנשים. האחת בירכה אותי לשלום, כמו שבירכה כל לקוח שנכנס, השנייה אפילו לא הרימה את הראש ממלאכתה. ניגשתי אל זולל הצ'קים והתחלתי לנהל אתו שיח כפתורים. תוך כדי כך שמעתי מאחורי סידרה של צלילים שלא יכולתי בהתחלה להבין את פישרה. אחר כך קלטתי שזוהי האישה, ששרה לעצמה בסולם מוזיקלי בלתי אפשרי, שנוצר בתרבות אחרת. ואז היא משכה אליה את כל תשומת ליבי. נראה היה שהיא ממש נהנית ממלאכתה. עכביש מבועת נס מנוסת בהלה מפני הספונג'ה, והיא כיוונה אותו בעדינות אל דלת היציאה. 

פעם חייתי בקיוטו... / ענת

פעם חייתי בקיוטו, יפן. התארחה אצלי ידידת משפחה שבאה לטייל. קיוטו היא עיר קדושה. יש בה הרבה מקדשים, גלויים ונסתרים. יש בה נוכחות של דברים, הרבה קורה שם בעולמות הנראים יותר והנראים פחות. ולתיירים יש המון מה לעשות שם, כי כל הזמן קורה שם משהו. פסטיבל האש על נהר הקאמוגאווה, תחרות מסורתית של ירי חץ וקשת מגב סוס דוהר בחצר ארמון הקיסר, טקס בובות לילדות שהגיעו לגיל שש, טקס עפיפוני דגים לברכת בנים בבית, פסטיבל מרכבות ענק עתיקות שמתמרנות בסמטאות האבן כבר מאות בשנים באותו התאריך.. אלה הם כולם טקסים דתיים, שנערכים על ידי כוהני דת בתלבושות עתיקות אמיתיות שממלאות את הנחיריים בנפטלין יפני, אם זכית לעמוד קרוב מספיק. 

ועכשיו קיץ, שיא עונת הפסטיבלים הדתיים, והאורחת שלי מתרוממת מרצפת הטטמי בחדרי, שלל ברושורים ודפי הסבר שאספה מאשנב התיירות באנגלית נושרים ממנה, והיא, מצויידת במצלמה ונחישות של לוחם, שמה פעמיה אל דלת ההזזה החלבית, מעיינת שוב במדריך תוך שהיא מגששת אל נעליה בגנקן, היא הכניסה המונמכת בה משאירים את הנעליים, וצונחת חזרה אל תוך החדר ביאוש: אני הולכת לטקס תה שמתחיל במקדש בעוד רבע שעה, ובדיוק באותו הזמן מתחיל טקס קבורת מסרקים ברחוב אחר לגמרי! 

החלוץ / דנה הופר

לפני כמה שנים, בהיותי אחות מתחילה, ביקשו ממני לשבת כמה שעות ליד מיטתו של חולה אלצהיימר ששבר את רגלו. בגלל האלצהיימר הוא לא היה מודע לעצמו ולמצבו וניסה כל הזמן לקפוץ מן מיטה. במקום לקשור אותו אל המיטה, הצבנו שמירה ליד מיטתו, והיום הגיע תורי. 

כשהגעתי הוא היה די רגוע, בוהה באוויר. למעשה, הוא היה בשלב כה מתקדם של האלצהיימר שהוא כבר איבד את יכולת הדיבור ורק מלמל לפעמים, כך שלא יכולתי לדבר איתו. הצטערתי על כך כי היה לי קצת משעמם פשוט לשבת בחדר ריק במשך כמה שעות. 

פקיד סיני, חוקים וחוקים וגם חוקים טבעיים / אריאל סולודר

זה היה די מפתיע לחזור יום אחד מהעבודה ולמצוא בקרוואן פקיד סיני בחליפה. עשיתי מיד את מה שאני תמיד עושה במצבים כאלו - התחברתי ליפני הפנימי שלי. התחלתי מיד בתנועות הקאטה שבכיתה ב' השיגה לי את החגורה הצהובה הנכספת. הסיני בתגובה צעק זעקת קרב שהוציאה אותי מריכוז אז החלפתי טקטיקה ואמרתי,

"הי אתה, מה אתה עושה כאן, זה הבית שלי ולמה אתה צועק?". הוא הסביר בעברית קלוקלת שהוא לא צעק, הוא בסך הכל התנצל בנימוס והוא בבית שלי כי הוא נציג הרפובליקה העממית הסינית והוא בא להחזיר לארצו את מה ששייך לה.

"מזתומרת!"

"יש לנו חוק חדש בסין"

"איזה חוק?"

"כל דבר חוזר למקום ממנו הוא בא" הוא אמר בניצחון.

אמת או בדיה / דני אוסיה

אמת או בדיה

או:

צ'יף אינדיאני על ארגז תפוזים

לפני מספר ימים התעורר בי שוב הצורך לקרוא את "מכתבו של צ'יף סיאטל לנשיא ארצות הברית פירס".

(למי שלא מכיר, זהו מכתב פואטי ומטלטל שמומלץ לקראו. קל למצוא אותו באינטרנט, למרות שבידי יש תרגום יפה יותר לדעתי).

המכתב של צ'יף סיאטל הוא מאותן יצירות אשר אחת לכמה שנים, כמו כוכב לכת זוהר אשר משלים את סיבובו ומופיע בנקודה מרכזית בשמיך, אתה נזכר בהן ומרגיש צורך לקרוא מחדש.

הפעם, לאחר קריאה שלישית, החלטתי לבדוק מה יש לגוגל לומר בנידון.

גוגל אכן היה מלא בקישורים ובאינפורמציה. החל מאתרים ירוקים ושאמאניים שהביאו תרגומים קלוקלים של היצירה, אבל היו גם שניים שלושה מאמרים מחקריים אשר חשפו את האמת במערומיה:

דרוש: קהל אוהדים פרטי נאמן ובעל זיכרון נכון / רמי צור

בדקה הראשונה של פתיחת המחצית השנייה כבר הכול נראה היה גמור. עוד לפני ההפסקה הובילה קבוצת מילאן האימתנית את המשחק ב 3 שערים מול 0. ואז ירדו השחקנים אל חדר ההלבשה.

הצבע היחיד אצל אוהדי ליברפול היה בחולצות, בצעיפים ובדגלים האדומים. כל השאר היה לבן. פנים חיוורות כסיד ונפולות, ידיים על הראש, מבט בוהה וחלול של ייאוש. הקבוצה שלהם נראתה פשוט זוועה.

המקום – האצטדיון האולימפי אתאטורק באיסטנבול, 23 במאי 2005. גמר גביע האלופות האירופאי בכדורגל.

האם לשם כך נהרו 35,000 מהם מאנגליה הרחוקה ועד איסטנבול? האם בשביל דבר כזה חלקם לקחו הלוואות בנקאיות שרק עוד כמה שנים אולי יוכלו להשלים את החזרתן עם משכורתם הדלה? נכון – מילאן אלופת אירופה הייתה לדעת כל המומחים עדיפה בהרבה על ליברפול – שגמגמה כל הדרך עד לגמר. אבל תוצאה כזאת?  אחרי שער של מאלדיני כבר בדקה הראשונה,ששובר כל רוח, זוהי תוצאה שכבר אי אפשר לשנות.  בעיקר לא מול הקבוצה עם ההגנה הטובה ביותר ביבשת.

ואז הגיעה המחצית השנייה.