החלוץ / דנה הופר

לפני כמה שנים, בהיותי אחות מתחילה, ביקשו ממני לשבת כמה שעות ליד מיטתו של חולה אלצהיימר ששבר את רגלו. בגלל האלצהיימר הוא לא היה מודע לעצמו ולמצבו וניסה כל הזמן לקפוץ מן מיטה. במקום לקשור אותו אל המיטה, הצבנו שמירה ליד מיטתו, והיום הגיע תורי. 

כשהגעתי הוא היה די רגוע, בוהה באוויר. למעשה, הוא היה בשלב כה מתקדם של האלצהיימר שהוא כבר איבד את יכולת הדיבור ורק מלמל לפעמים, כך שלא יכולתי לדבר איתו. הצטערתי על כך כי היה לי קצת משעמם פשוט לשבת בחדר ריק במשך כמה שעות. 

לאט לאט מחשבתי נדדה אל הימים של ראשית המדינה. חשבתי על החלוצים שהפריחו את השממה והקימו את הקיבוצים באזור בו ממוקם בית החולים בו אני עובדת.. גם המטופל הזה היה כנראה אחד מן החלוצים הללו. מחשבתי התחילה לנדוד למקומות אחרים ולפתע מצאתי את עצמי שרה שירים של פעם;  "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל...."

הייתי לבד בחדר עם המטופל הישנוני והרגשתי שאני יכולה לשיר בלי חשש שיצחקו לי. פתאום, הבנתי שאני לא שרה לבד.  המטופל התעורר והתחיל לשיר יחד איתי. בקול צלול ובלי זיופים השלמנו יחד את שיר העמק ועברנו ל "פה בארץ חמדת אבות". כך עברו להן בנעימים שעתיים של שירה. האיש נראה שמח, חזק ומלא חיים כפי שלא נראה במשך כל תקופת אשפוזו, והיה נראה שמשהו מן המיטב של חייו שב והצטרף אליו.

דנה הופר