פעם חייתי בקיוטו... / ענת

פעם חייתי בקיוטו, יפן. התארחה אצלי ידידת משפחה שבאה לטייל. קיוטו היא עיר קדושה. יש בה הרבה מקדשים, גלויים ונסתרים. יש בה נוכחות של דברים, הרבה קורה שם בעולמות הנראים יותר והנראים פחות. ולתיירים יש המון מה לעשות שם, כי כל הזמן קורה שם משהו. פסטיבל האש על נהר הקאמוגאווה, תחרות מסורתית של ירי חץ וקשת מגב סוס דוהר בחצר ארמון הקיסר, טקס בובות לילדות שהגיעו לגיל שש, טקס עפיפוני דגים לברכת בנים בבית, פסטיבל מרכבות ענק עתיקות שמתמרנות בסמטאות האבן כבר מאות בשנים באותו התאריך.. אלה הם כולם טקסים דתיים, שנערכים על ידי כוהני דת בתלבושות עתיקות אמיתיות שממלאות את הנחיריים בנפטלין יפני, אם זכית לעמוד קרוב מספיק. 

ועכשיו קיץ, שיא עונת הפסטיבלים הדתיים, והאורחת שלי מתרוממת מרצפת הטטמי בחדרי, שלל ברושורים ודפי הסבר שאספה מאשנב התיירות באנגלית נושרים ממנה, והיא, מצויידת במצלמה ונחישות של לוחם, שמה פעמיה אל דלת ההזזה החלבית, מעיינת שוב במדריך תוך שהיא מגששת אל נעליה בגנקן, היא הכניסה המונמכת בה משאירים את הנעליים, וצונחת חזרה אל תוך החדר ביאוש: אני הולכת לטקס תה שמתחיל במקדש בעוד רבע שעה, ובדיוק באותו הזמן מתחיל טקס קבורת מסרקים ברחוב אחר לגמרי! 

היא בדמעות כמעט. ואני מחייכת אליה, ובשלווה של חסרות הדאגות והילדים (שיהיו בריאים), כאלה שיש להן שפע פנאי, אלה שצריכות לדאוג לעצמן בלבד, ואף אחד לא עומד להן עם סטופר, אומרת לה: "תירגעי. הכל בסדר. כל הזמן קורה משהו. אנחנו כאן? נעשה מה שכאן. תמיד מתחילה קבורת מסרקים איפושהוא. אז מה? אנחנו כאן."

אני רוצה להגיד לכם חברים, שעשרים שנים מאוחר יותר, כאן, בישוב, זו אותה חוויה, ואני אוכלת את הכובע פלוס מחצלת טטמי שלמה, על הגאוותנות שלי מאז.  הנה אני כאן, וכל הזמן קורה משהו, ועוד משהו ברחוב המקביל, ועוד משהו, ועוד. כמו מאיר אריאל בשעתו, "התשוקה לכל כיוון אותי הורסת", ואני לא שאנטית לגבי זה בכלל. כעת אני בעצמי אותה אורחת מוצפת ברושורים שגיחכתי על מצבה פעם. 

סתם כך, רציתי לשתף, בעיקר כי ברגע זה ממש, עשר וחצי בלילה, מתקיימת הפגישה השבועית שלנו, שחיכיתי לה מאוד, אבל יש לי ילדה עם חום גבוה. פסטיבל הבהובים פרטי שכזה שמתקיים לו כאן על שלושים ותשע ארבע.. אז נשארים בבית. בבאסה. מסתכלים בברושורים.

ענת