המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב,
יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו
כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות
הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.
בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל
הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.
זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את
רוב הימים ואת כל הלילות במשימות ניווט
אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה
ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.
זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע
והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל
שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.
לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו
הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה
הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.
גם אני זכיתי למסטינג גדוש במרק פושר וכמה
פרוסות לחם והלכתי לחפש מקום לישון בו. מצאתי עץ תפוזים עם גומה פנויה, נדחקתי
לתוכה ולמרות שהייתי צריך ללבוש צורה של בייגלה היא נעמה לי יותר ממזרן פרדייז דו
שכבתי ועוד לפני שראשי פגש את הקרקע כבר הייתי שרוי בשנת שלווה. אך חלומותיי היו
רחוקים מלהיות שלווים: חלמתי שאני נמצא בתוך אוקיינוס סוער. משברי ענק מאיימים
להטביעני ונפטון הזועם מניף את קלשונו ומשלח בי ברקים ורעמים. לפתע הרעים רעם עז
במיוחד. פקחתי את עיני וגיליתי שהחלום היה למציאות.
במשך רבע השעה שבה ישנתי הציף שבר ענן את
הפרדס ומילא את הגומה שלי. עין אחת שלי הייתה טבולה מתחת למים. בעין העל-מימית
יכולתי לראות אחת מנעליי צפה ומתרחקת במורד הפרדס. השנייה פרכסה בתוך מפל שוצף של
מים חומים ותפוזים רקובים. אנשים המומים בצבע בוץ היו מתרוצצים אנה ואנה ומנסים
להציל את רכושם הדל .
כמה דקות לאחר מכן השתרך טור ארוך ואומלל
ויצא מן הפרדס. אם להשתמש במונחים צבאיים, ניתן היה להשוות אותו לצבאו הניגף של
נפוליון המדדה בשלג בערבות רוסיה. אנשים יחפים, עטופים בשמיכות נוטפות מים ועליהם
גושי בוץ שהיו פעם רובים. באותו רגע אמרתי לעצמי שהגענו אל התחתית של התחתית.
הובילו אותנו לבית אריזה גדול ולאחר שמפקד
הפלוגה התחנן על נפשותינו אל שומר ערבי עב-שפם, הורשינו להיכנס לאולם גדוש בארגזי
עץ ותפוזים. לרגע נדמה היה שהמצב משתפר. הגשם בחוץ ואנחנו עושים מה שאפשר כדי
לחזור ולהידמות לחיילים אבל אז, שמענו את הפקודה הבלתי נתפשת שבתוך רבע שעה עלינו
להיות מוכנים לתנועה: יוצאים לביצוע התרגיל כמתוכנן.
הרוח שרקה בחוץ והדפה אותנו אחורנית
כשפתחנו את הדלת. כשיצאנו, רועדים, גילינו שהרע מכל עדיין לפנינו. הרוח הפכה לסערת
חול איומה. עננים של חול הוטחו בפנינו, חדרו דרך הבגדים הרטובים לכל נקב בגוף והתגבשו
לגושי בוץ נוקשים. גיליתי שהתחתית יכולה להיות הרבה יותר עמוקה.
ניסיתי כל דרך אפשרית כדי להתגונן: עטפתי
את פני בחולצה, התכופפתי כמו שבלול ואפילו ניסיתי ללכת אחורנית בגבי אל הרוח. כלום
לא עזר. הסערה לעגה לי ושיחקה בי באכזריות.
ואז, בתחתית של הייאוש, זה קרה. משהו בי
ויתר על ההתנגדות; קיבל את העובדה שהוא נתון לחסדיו של כוח חזק
ממנו לעין שיעור והבין שלא נותר עוד על מה לשמור. הרמתי את ראשי, פקחתי את עיני
ונשמתי עמוקות ולפתע גיליתי שלסערה אין יותר שלטון עלי. עצמתה לא פחתה. החול המשיך
לכסות אותי, אך אני לא הייתי שם.
כאילו מצאתי משכן במקום אחר, שליו, שבו שום דבר
לא יכול היה לפגוע בי.
את שארית המסע עברתי כמו בחלום. חלום
מתוק.
דני אוסיה
