מכון הכושר של העולם / מיכה מצליח

מכון הכושר של העולם

כששלח את עצמו וברא עולמות

והלך למכון כושר להרים משקולות

ביקש מאתנו להיות המאמנים

ולפתח את שריריו על החיים

אלוהים היה חרוץ

כל שריר היה נחוץ..

הוא התאמן

בליפול ולקום, בלחלות ולהירפא

בלאבד ולמצוא, בלהאיר ולהימצא

בלזכור את עצמו ולא לשכוח

בלהיאסר, ואת הכבלים לפתוח

במשא הזמן, הסבלנות והסבל

במחיר החומר, השפע והאבל

אלוהים מצא את עצמו כשמצא חבר

אלוהים היה צריך עם מישהו לדבר..

וכשהקיף את עצמו בכול מאמניו

יצא לברוא עולמות חדשים..

ביחד עם חבריו..

והוא היה הם, והם הוא בעצמם

וביחד בנו את

מכון הכושר של העולם.

מיכה מצליח

מבט בהיר אחד בַּשָמַים / מירב

מבט בהיר אחד בַּשָמַים

לפני אלפי שנים, כשהשקט רָוַח בסביבה,

עמד אדם תחת רקיע הַשָמַיִם

והתבונן בכוכבים,

תחושת מלאות הציפה אותו וידיעה

שזה הוא וְהַשָמַיִם, הוא והכוכבים,

הוא ודבר עצום ומדהים.

היום עומד אדם ורעש סביב,

פִּיחַ מסתיר חלקית את כוכבי הַשָמַיִם

אורות נֵאוֹן את עיניו מְסַנְוֵרִים.

אך אם יצור בתוכו שקט ובהירות,

יעמוד כאותו אדם לפני אלפי שנים,

מסתכל לעבר הַשָמַיִם

וחש ויודע שזה נכון תמיד:

זה הוא ובוראו, הוא ומקורו..

מבט בהיר אחד בַּשָמַיִם

יכול לתת בטחון וְשַלְוָה מלאים

וידיעה שאף אחד לא יקח משם את הכוכבים,

הם היו ויהיו לעולמי עולמים.

ואותו אדם,

המתבונן היום בכוכבים,

אולי מתבונן הוא

כבר אלפי שנים..

מירב

סבלנות / נטיע

סבלנות

היה נכון לחלוק את חייך,

עם השקט הבלתי מופר, הנקרא סבלנות,

מלא בתמיכה ללא תנאי,

לכל חי, למאמץ התפתחות.

היה נכון לתת לחייך,

רגע של רוגע מלא,

הרף של ערנות גבוהה,

איכות מרפאה, תחושה של שלמות,

עם השקט האין סופי, הנקרא סבלנות.

אלוהים המכיר את גובה ההר,

 המאמץ הנדרש,

הכין מבעוד מועד, פינות חמד, לעזר,

להשאיר מאחור את קשיי האתמול,

להתחיל כל יום מחדש,

מקור רוויה, כוחות התרעננות,

נביעה אין סופית, הנקראת סבלנות,      

לך, לכל אדם,

לכל מי שחי אי פעם,

בכל חלקי עולם,

פלזמה של התעלות,

בתמיכה מלאה, נתינה ללא סייג,

מן השקט האין סופי, הנקרא

 סבלנות.

נטיע

פיסת אלוהים

כאשר אתה מרגיש אבוד, נסה למצוא את פיסת האלוהים שבתוכך.

היופי הנגלה בטבע / מירב

ה י ו פ י  הנגלה בטבע

יתן האל נגיעותיו,

יזרים זוהר ספירותיו,

יחלחל אל ברואי אֶרֶץ, בין תו לתו,

ימלא הרווחים בזיו קרניו.

ויראה אדם זרימת התפארת

ויעמוד נפעם.. אור בעיניו..

ויסות מיידי לכל תא בגופו

ועירור לכל נים מנימי נשמתו.

פֶּרֶץ גיל מציף את לבו,

פועם נרעש מעוצמת מרחבי-אֶרֶץ.

פְּאֵר הבריאה ממלא מהותו,

פותח שְמֵי שֶקֶט בתוכו.

יכיל בלבו את זוהר ה'יש',

ישמור תחושת היופי.. הדר של אש..

יברך על כי שייך הוא לזו הגדולה,

יחזיר הוקרה לנדיבותה.

  

מירב

רגעים / דנה הופר

ילד קטן, בן שנה, יושב על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן, מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל נראה יפה.

“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.

אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?