ילד קטן, בן שנה, יושב
על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן,
מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו
בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל
נראה יפה.
“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.
אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?
שקיעה יפה. עננים אפורים -לבנים הופכים לכחולים במרכז וזהובים מוארים בקצה. פה ושם קרני האור חודרות מבעד לעננים ומאירות את ההרים באלומות בוהקות. השמיים משנים את צבעם מכחול לסגול לורוד לאפור, וכל הסביבה, העצים, הבתים, הכל מואר באור צהבהב, רך ונעים. המוני ציפורים מצייצות בעץ סמוך, מתכוננות לשינה. רגע קסום.
"לשמור לזיכרון", אני אומרת לעצמי. “לא, משהו אחר..”. ופתאום זה מגיע. לחוש, להרגיש את הרגע בכל נימי הוויתי. לספוג אותו פנימה בלי מילים, להפוך להיות לאחד עם הרגע הזה, עם הקסם שבאוויר, עם התחושה שהכל אפשרי, שהכל פתוח, עם תחושת התקווה הקלילה שמתעוררת פתאום. למלא את עצמי באהבה שמופיעה לפתע, לתת לה לזרום בתוכי, מתוכי, דרכי.
להיות לרגע קטן קצהו של תא העצב שחש את העולם עבור אלוהים. תא עצב קטן אמנם,
אבל דרכו, דרך חרך זעיר של מודעות והבנה, עוברת התחושה הזו של עולם ומלואו, היישר
דרך הסיבים הבלתי נראים, אל אלוהים.
דנה הופר
