רוח החופש / גפנית שלוי

למה יש לנו נטייה להיות מנותקים מעצמנו? או שזה רק לי? 

אם שואלים אותנו איפה הלב שלנו אנחנו רצים להסתכל בספר,
אם שואלים אותנו איפה הכליות אותו הדבר...
אם שואלים אותנו מה אנו אוהבים אנו רצים לראות מה אחרים אוהבים או מה אומרים לנו לאהוב...

הפחד הוא המנתק... מהחיבוק לחבל הטבור היקומי
וכך הלאה... 

העניין המרכזי הוא שכשאנו מתנתקים מעצמנו אנו מתנתקים מכל היקומים הענקיים, ומתחברים רק לקיום הצימוקי.
לכן במילה ניתוקים יש: תן יקום. בתוך הניתוק יש גם את ההחלמה: יצירת אמון והקשבה לבקשה להתחבר מחדש. 


אז הלב שלנו מחובר ללב הבריאה ופועם כפעימתה,
מחזור הדם שלנו הוא ככל הנהרות, המעינות ומפלי העולם במרחב הענקי,
הכליות כאוקיינוסים מרחיבי האופקים פה על פני האדמה ובמחוזות רחוקים.
התודעה היא חלק מתודה של הוקרה במרחבים העצומים הפועלים ומתרחבים,
העירות והשינה הם חלק ממערכות נפלאות של תנועת מערכת השמש שלנו, והחופש שלנו לטייל במרחבים אלו.                
                                   

זכות הבחירה היא חלק מאותם תהליכים שאינם מקובעים והם מתרחבים ומעמיקים באין ספור מימדים...
החושים חשים והם הנתיבים והקווים המגנטים והאלקטרומגנטים שמחברים את כל אותם אטומים ומולקולות של האנרגיות והחומרים הנוצקים מהם...

המוח - שומר האוצרות האבודים במרחקים ומרחבים אדירים,
הנשמה מכוונת הכלים של אלפי הצלילים, התנועות והגלים, הצבעים והגוונים..
חבר מגנטי וחבר אלקטרי.. השימור והתחזוקה והיצירה המקסימה שממשיכה את דרכה בנתיבים פתוחים ושדות אדירים 

ורוח-החופש שנוע תנוע תמיד.. בכל מקום והיא אולי המקום בו הבריאה החדשה תגדל או שזהו לא מקום אלא מיקום?

בחופשיות והשראה... 
גפנית שלוי