כיד חובקת של אם דאוגה / נטיע

כיד חובקת של אם דאוגה

כיד חובקת של אם דאוגה,

העוטפת עולל רך,

ואומרת, גדל בני, להיות עצמך,

טע באדמה שורשיך,

כגפן משתרגת, אל השמיים צמח.

בשקט, הבריאה צופה בדרכיה,

מעשה הגדילה שאינו תם,

כאם המחכה לילדיה,

השבים מן החוץ, אל הבית החם.

אלפי כוכבים מנצנצים בליל, לך נדלקים,

אור יקרות אליך נשלח,

ממתינים זה שנות אור,

עד כי לעולמות גבוהים תיפתח.

עולמות הוויה אחרת,

שלמה, טעונה, מגיבה בכל רגע,         

הדדיות ייחודית נוצרת,

מן העתיד, מן היש, מן הישן,

חיים חדשים יוצרת,

בבוא העת, נישאת, אל מעבר לזמן.

נטיע

יד ביד / דנה הופר

התבוננות על העולם מגלה שכאב וריפוי הולכים יד ביד בבריאה. הרבה פעמים, בעיקר בתהליכים טבעיים, כאשר קיים פוטנציאל לכאב, מובנית בתוך התהליך האפשרות לריפוי, לשיכוך הכאב, להקטנת הסבל.

ניתן לראות זאת בתהליך הלידה. בעוד צירי הלידה ההולכים ומתחזקים גורמים לאישה היולדת כאבים שהולכים ומתגברים, המוח שלה מפריש אנדורפינים שהם משככי כאב טבעיים ברמות הולכות וגדלות. כאשר התהליך הטבעי אינו מופרע מבחוץ, ברוב המקרים האישה תחוש רגועה מאוד, ולפעמים אפילו תישן בין הצירים ותהיה במידה רבה "מנותקת" מן התהליך, בתוך עולם פנימי, חסר כאבים ונעים.

אנשים שחוו מוות קליני או חוויות של כמעט מוות מספרים כי השניות האחרונות לפני המוות היו נטולות כאב ופחד, גם אם מן הבחינה הגופנית הם היו פצועים קשה. הדבר נכון גם באופן כללי לגבי פציעות קשות – רוב האנשים אינם חשים את הכאב לאחר הפציעה, ולעיתים חווים שעות ארוכות של חוסר כאבים.