התבוננות על העולם מגלה שכאב וריפוי הולכים יד ביד בבריאה. הרבה פעמים, בעיקר בתהליכים טבעיים, כאשר קיים פוטנציאל לכאב, מובנית בתוך התהליך האפשרות לריפוי, לשיכוך הכאב, להקטנת הסבל.
ניתן לראות זאת בתהליך הלידה. בעוד צירי הלידה ההולכים ומתחזקים גורמים לאישה היולדת כאבים שהולכים ומתגברים, המוח שלה מפריש אנדורפינים שהם משככי כאב טבעיים ברמות הולכות וגדלות. כאשר התהליך הטבעי אינו מופרע מבחוץ, ברוב המקרים האישה תחוש רגועה מאוד, ולפעמים אפילו תישן בין הצירים ותהיה במידה רבה "מנותקת" מן התהליך, בתוך עולם פנימי, חסר כאבים ונעים.
אנשים שחוו מוות קליני או חוויות של כמעט מוות מספרים כי השניות האחרונות לפני המוות היו נטולות כאב ופחד, גם אם מן הבחינה
הגופנית הם היו פצועים קשה. הדבר נכון גם באופן כללי לגבי פציעות קשות – רוב האנשים אינם חשים את הכאב לאחר הפציעה, ולעיתים חווים שעות ארוכות של חוסר כאבים.
אנו חווים אהבות נכזבות ובכל זאת מתאהבים שוב. אנו נפרדים מאנשים אהובים שהמשיכו הלאה ובכל זאת אנו מתאוששים ומגלים שהכאב הגדול שחווינו בזמן מותם כבר לא חי עימנו במלוא עוצמתו אלא מתעמעם עם הזמן ומפנה את מקומו לתחושות של שמחה ועונג. הגוף שלנו יודע לרפא את עצמו, כמעט מכל מצב, מפציעות קשות, ממחלות, מעייפות. כדור הארץ יודע לרפא את עצמו, לנקות את עצמו ושום מקום אינו נשאר פצוע זמן רב מדי (לפחות במונחי זמן פלנטריים שהם שונים משלנו).
הכאב הוא חלק טבעי וחשוב מהחיים בגוף הפיזי. כאשר בעלי חיים או בני אדם נולדים ללא האפשרות לחוש כאב הם לרוב לא ישרדו את שנותיהם הראשונות עקב חוסר יכולתם להיזהר מסביבתם או אפילו מעצמם. אנו חשים כאב כחלק מהיכולת שלנו לנטר את עצמינו ואת סביבתינו. הכאב מתריע בפני המודעות שלנו על מצבים שיש להיערך אליהם כמו למשל לידה מתקרבת שרצוי למצוא מקום שקט ובטוח לפני שהיא תתרחש, או על מצבים שמסכנים אותנו כמו קרבה לאש חמה.
ואז, לאחר שהתרעה חדרה אל מודעותינו, אנו זקוקים לכוח וליכולת להתמודד עם המצב החריג, והכאב כמתריע אינו נדרש עוד, אלא הימצאותו דווקא עלולה להפריע לנו. זה מקומו של הריפוי בתהליך – מה שיאפשר לנו לתפקד ברמה גבוהה, לקבל החלטות שקולות שאינן מופרעות ע"י כאבים, להיות מסוגלים לברוח או להילחם או לכבות את האש שאחזה בנו.
אמנם, הרבה מהכאב שאנו רואים סביבנו אינו טבעי אלא תולדה של נסיבות החיים המעוותות של עולמינו. אבל היקום אמור להיות בנוי גם לאפשרות של פלנטות כמו שלנו
– שבהן השתבשה התוכנית היקומית – שכן זכות הבחירה הניתנת לבני אדם כוללת בתוכה גם אפשרויות של שימוש בזכות הבחירה בכיוונים שאינם עולים בקנה אחד עם המטרה האנושית.
על כן, צריכה להיות אפשרות להגביל את הכאב למידה שלא תפגע בחיים במובן המשמעותי שלהם - כלומר לא בחיים של הגוף הפיזי קצר המועד אלא בחיים הגבוהים שהאדם הצליח לבנות במהלך חייו ואשר יכולים לשרוד את המוות של הגוף הפיזי.
סבל וכאב, בעיקר סבל וכאב ממושכים, יכולים לשחוק ולהרוס את מה שהאדם בנה בימי חייו וזה לא הגיוני מבחינת הבריאה לבזבז חיים בצורה שכזאת. מה שנבנה והוא בעל
ערך רצוי שיישמר וימשיך הלאה לרמות גבוהות
יותר של קיום וחיים. על כן צריכה להיות אפשרות להגביל כאבים – בין אם הם טבעיים או תולדה של תקופה היסטורית מעוותת.
בניגוד לכאב שהוא דבר טבעי, חלק מטווח התחושות האפשריות המובנות ברוב היצורים החיים, סבל אינו דבר טבעי, שכן סבל הוא סוג של פרשנות אישית של הכאב – יש אדם שפשוט כואבת לו הבטן ויש אדם שסובל מכאבי בטן משום שהוא חושב שלא מגיע דווקא לו שתכאב הבטן, או שאולי הוא מרגיש אומלל כי תמיד זה קורה דווקא לו ביום שבו התכוון לצאת לבילוי.
בעלי חיים אינם סובלים אלא רק חשים כאב. גם ילדים, שעדיין חסרים את היכולת להיות מודעים למצבם ולפרשו על פי הפסיכולוגיות שפיתחו בחייהם, אינם סובלים אלא רק עשויים לחוש כאב. בעצם, כאב ללא סבל, כלומר ללא תחושת המסכנות או האומללות המלווה את הכאב, אולי אינו דבר נורא כל כך, אלא הוא רק אחת מיני התחושות הרבות שאנו חשים כבני אדם בעלי גוף – קר לנו, חם לנו, נעים לנו, כואב לנו – בלי שפיטה ובלי ציפיה, אלא פשוט תחושות שעוברות עלינו. כשמסתכלים על זה כך, יש כנראה הרבה פחות
סבל ממה שנדמה לנו בבריאה.
גם הסבל האנושי יכול להצטמצם במידה רבה אם נקודת המבט שלנו תהיה כוללת יותר ותכיל פנורמה רחבה של החיים והקיום. אם נבין שמוות אינו
מוות של האדם בהכרח אלא של הגוף הפיזי, נרגיש את כאב היגון שהוא חלק מתהליך הפרידה הטבעי, אך לא נחוש מחוייבים
לסבול בשל כך. אם נבין שכאב הוא חלק טבעי מלידה, ונפילות הן חלק טבעי מגדילה, נקבל את הכאבים המלווים את חיינו באופן טבעי וכך נאפשר לריפוי ולהקלה להגיע מהר יותר.
אבל התרבות שלנו מפחדת מכאב מפני שהיא אינה מבינה את המנגנון הטבעי
העומד מאחוריו – שלעיתים יש להגיע לדרגת
כאב מסוימת כדי לזכות במרפא. בלידה
– האנדורפינים אינם משתחררים בציר הראשון, אלא רק כשהכאב מגיע לדרגה מסויימת. ובכל פעם שרמת הכאב עולה בדרגה, תעלה גם רמת האנדורפינים בגוף האישה.
זה קורה גם בריצה. מי שרץ למרחקים ארוכים מכיר את ההרגשה שקשה מאוד לרוץ, שנגמר הכוח וכואב בצד וקשה לנשום, ורגע לפני שזה הופך לבלתי אפשרי להמשיך,
פתאום מגיע המרפא, והכאבים עוברים, השרירים מרגישים נפלא, חזקים ומלאי כוח, ונדמה שאפשר לרוץ לעד.
אנו נוטים לשכך את הכאבים שלנו לפני שהם הופכים בלתי נסבלים מבלי לדעת שרגע אחרי שהם הופכים בלתי נסבלים יגיע ברוב המקרים המרפא, הכוח לשלב הבא, קפיצת המדרגה שתביא התעלות או הבנה חדשה. חלק מתהליכי התמורה והלמידה בחיינו חייבים להגיע לכדי "רתיחה" כדי לשחרר קודים מסויימים לתוכינו. הרי אי אפשר להצליח לבשל אורז במים פושרים. הוא לא יתרכך. חייבים להרתיח את המים רתיחה טובה, ורק אז להקטין את האש.
אולי זה כך מפני שכדי לפרוץ לרמה הבאה עלינו לפרוץ את הכוחות המשמרים את הרמה הנוכחית, הכוחות שיוצרים יציבות ומתנגדים לשינוי. כאב, במידה מסוימת, או קשיים אחרים
מסוגים שונים, הם לפעמים כרטיס היציאה שלנו לרמה הבאה.
כך שהרבה פעמים אחרי תהליך קשה ומלא כאב, יגיע גמול – תינוק אחרי צירים כואבים הוא דוגמה אחת. דוגמה אחרת מתגלה אצל תינוקות וילדים כאשר הרבה פעמים לאחר מחלת חום קשה תגיע קפיצת גדילה שתחשוף יכולות חדשות – היכולת לעמוד או ללכת, או לדבר במשפטים אחרי
שדיברו רק במילים בודדות.
יתכן והכאב או הקושי מסייעים לאחד את המערכות הפנימיות לפעולה משותפת וממוקדת באותו הכיוון ובמקום שהמאמצים השונים שלנו יתפזרו בעשרות כיוונים מנוגדים בלי תוצאה משמעותית, מתאפשרת כעת קפיצה התפתחותית משמעותית.
אבל אם אנו מנסים לעצור את הכאב, להימנע מלהיכנס למצבים בהם יש קושי מובנה,
אולי אנו מונעים מעצמינו חלק משמעותי מהחוויה האנושית, ועוצרים מבעדינו להגיע לעבר השני של הגשר שבו מחכים לנו כוחות מרפאים, מיטיבים, ואולי גם הבנות חדשות, יכולות חדשות, מיקום פנימי מעודכן או גבוה יותר בתוכינו ונוף אחר, שלא רואים מהצד הזה של התהום.
