פרולוג
יום שבת 13:30 אחה"צ.
היו לנו בדיוק שעתיים לעבודה לפני שחוזרים לפגישה גדולה יותר. הנושא היה "מסרים
אל העולם". ישבנו קבוצה של אנשים אשר אמורה לעסוק בתיאטרון. הוחלפו כל מיני
רעיונות. אבל... זה לא היה זה. ואז עלתה ההצעה, לפני שממשיכים, לעשות תהליך של הקורה
ל 5 דקות. לנסות
לעצור ולעשות תהליך של כיוונון אישי.
הזמן היה קצר – הקורה
היתה רחוקה מידי. אז עשינו מה שישראלים טובים בו. אלתרנו.
התחלקנו לזוגות. אדם
אחד הולך על אדן השפה של מדרכה, מאזן את עצמו על משהו בערך ברוחב של קורה ומדמה שהוא
בגובה 8 מטר מעל
האדמה.
האדם שמלווה אותו שואל
מדי פעם את אותה שאלה, שהראשון רוצה להגות בה.
מהמלווה אותי ביקשתי
לשאול את השאלה הבאה שהעסיקה אותי:
"אילו מהויות
ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיוכל להגיע אל העתיד?".
התחלתי ללכת – לוקח
בערך דקה עד שהגוף מתחיל להאט ולהסתגל להליכה על ה"קורה". זה באמת מאוד
מרגיע כשהגוף אכן מתחיל להתרפות...
"אילו
מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיגיע אל העתיד?"
כל כך הרבה דברים
ורעיונות מסתערים. חמלה, אכפתיות, אנושיות... אבל... הם לא בדיוק מרגישים נכון.
התשובות נכונות, אך מגיעות ממקום לא מעודכן. אוטומטי. אולי מן העבר. משהו עדיין
חסר. ישנה תחושה מעורפלת.
"...אילו
מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיגיע אל העתיד?"
יש כמעט 7 מיליארד בני
אדם. מספר בלתי נתפס. אז מה? אני זה שאצליח לפתור בעיה שקיימת כבר כמה אלפי שנים?
איזו יומרה! מי יכול להצליח בכך? איך בכלל אני יכול לחשוב ש...
"אילו
מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיגיע אל העתיד?"
בשלב הזה כבר ויתרתי
על החיפוש. רק הלכתי. המדרכה התעקלה מעבר לפינה, נוף של גבעות ירוקות מרוחקות
וקרובות נגלה לעיניים. שמיים כחולים והרבה עולם שהולך וגדל. ואז... אז הגיע משהו.
באופן מאוד לא רועש. משהו מרמז.
ואחר כך מן ידיעה
פנימית שקטה ומהירה. מהירה מאוד. והכי חשוב... זה הרגיש נכון.
זה הדבר שכנראה צריך
עכשיו.
האני הגדול
והאני הקטן
האני הגדול, החזק והקשה,
פגש את האני הקטן, הרך, הצנוע
והגמיש.
האני הגדול זינק
מיד, הפיל אל הקרקע את
האני הקטן ושדד ממנו את כל
מה שנראה לו בעל ערך: רעיונות, זיכרונות, רגעים משמחים. הוא ארז את הכל בתוך פלג
בד, קשר והידק היטב אל ליבו, והלך משם מלמל אל עצמו: שלי... שלי... שלי... עיניו
שוטטו בחוסר מנוחה, מחפשות מה עוד יוכל להוסיף אל רכושו.
האני הקטן קם והבריש
את האבק. בגדיו המקומטים התיישרו באחת והתנקו. הוא חייך והמשיך בדרכו.
אני הגדול פסע
כאשר הוא רומס פרחים. בכל פעם ששמע ציוץ ציפורים הוא השתיק אותן בכעס, ואם פגש
אחרים שמח מיד להציג בפניהם את תכשיטיו החדשים אותן אחז היטב בידו. הוא לא חדל
לדבר מבלי להקשיב לרגע. מה שבעצם אמר – בין אם זה היה בנושא עבודה, מחשבות על
אלוהים, צרותיו הגדולות או ארוחת הבוקר שלו, מה שבאמת אמר היה: אני, אני, אני. "את
שומעת – אני!", "אתה שומע?...
אני!".
הוא לא הבין מדוע
אנשים מתרחקים ממנו לאט לאט. הדבר רק
הגביר את תסכולו ואת תחושתו זו הוא הסביר היטב ובנימוקים משכנעים וארוכים.
אבל מעבר לכל המילים
נשמע
ההדהוד הרועם: אני, אני, אני.
יום אחד מצא את דרכו
חסומה בקיר. קיר מוצק וכחול עשוי מלבנים. האני הגדול נמלא בזעם. מי מעז לחסום את דרכי הצודקת? הוא סטה מן הדרך ימינה, אבל מעשה שטן הקיר הופיע
מולו. ניסה לעקוף משמול ואתו הדבר קרה. הוא
ניגש אל הקיר, הניף את אצבעו ואמר: "פעם אחרונה שאני מדבר איתך בטוב. זוז לי
מהדרך".
הקיר לא הגיב.
אני הגדול דחף אותו בעוצמה
בשתי ידיו. הקיר לא זז.
אני הגדול נסוג אחורה, רכן,
לקח תנופה ופתח בריצה כמו שחקן פוטבול אדיר מימדים. גופו הלך וגדל ועורקיו בלטו
מצווארו. הוא זינק באוויר ונגח בעוצמה רבה בקיר.
הקיר לא מצמץ אפילו.
אך האני הגדול נזרק לאחור
מעוצמת הזעזוע, נפל על הקרקע ושכב ללא תנועה כמו בובת סמרטוטים שניתקה מחוט.
אחר זמן התעורר קמעה,
שכב נים לא נים וחלם. בחלומו הוא היה ילד קטן ומפוחד שמרגיש חסר הגנה מול עולם
תוקפני ואלים. "אני חייב להיות חזק" מלמל לעצמו. "רכות היא חולשה.
רכות היא חולשה".
"לא בדיוק"
אמר לו קול עדין. לידו עמדה דמות לא גדולה. חיוך נעים ומאחוריה עוד הרבה דמויות
נוספות בצורות וצבעים שונים. תחושה מבורכת של שקט והקלה ירדו עליו. הפחד נעלם.
נעלמה גם האימה.
"מי אתה?"
שאל.
"אני הקטן" ענתה
הדמות.
"ומי אלה?"
שאל הילדון חסר הביטחון.
"אלה חלק מהחיים
הרבים שמתגוררים בך: הנשמה, הרגשות הגבוהים שלך. הנפש. למשל, הדמות החייכנית ששם
היא אהבת החיים שהוטמנה בך. למעשה היא קיימת הרבה לפני שאתה עצמך נוצרת."
"ולמה הם פה?
איפה הם היו עד היום?"
"תמיד הם היו
פה" ענה האני הקטן "רק שאתה לא
ראית. אתה בנוי לא לראות, לא להקשיב, לא ליצור קשר, רק להתגונן. להתנפח כל הזמן.
להרעיש. זה הדבר שהפכת אליו".
"ומדוע עכשיו אני
פתאום כן רואה אותם" שאל
האני הגדול בתקווה.
"כי הרגע הזה
מחייב אותך. הקיר הגדול שהפיל אותך לא ייתן לך להמשיך יותר. לא לך, לא להרגשותיך
הסוערים. לא לתאוות הרכוש או הפרסום שלך. כל אלה אינם יכולים לעבור את הקיר הזה.
הם חייבים להישאר כאן מאחור. הם מכילים הרס שאי אפשר להסכים איתו יותר".
"מה שנמצא מאחורי
הקיר הינו העתיד האנושי, העשיר, האפשרי והמלא של חיים מחוברים, חיים מוארים, עם
עתיד שיכול לקרות גם במקומות אחרים. לך, כפי שאתה כרגע, אין שום מקום שם"
אני הגדול החוויר
ורעד. הוא הרגיש שהדבר אמיתי ולכן לא הייתה לו שום תשובה.
"אבל - עדיין יש
איזושהי דרך" המשיך
האני הקטן. "אתה צריך דיאטה
חזקה. דיאטה שמורידה ממך את המשקל הרב של מה שניפח אותך עד עכשיו, עד שתגיע לגודל
ולגמישות שלנו.ואז יחדיו נאחז זה בזה, נהפוך כמו למים, ונעבור דרך החרכים בקיר לדרך
גדולה רחבה , דרך אשר ממתינה כבר זמן ארוך מאוד".
The big I and the small i
אני הגדול ואני הקטן
זוהי אחת מהתפיסות המאוד מוקדמות באימן שבדרך כלל הוזכרה במשפט זה ולא נפתחה הרבה מעבר
לכך. תפיסה זו חיונית להבנה לגבי יכולת התפתחות אישית, פלנטרית, ויקומית.
בני אדם נולדים עם אני קטן, אך בגלל
נסיבות החיים מתחילים לפתח משהו אחר.
האני הגדול הוא אני בהתחלה, אני באמצע, אני בסוף, וגם בכל מקום
אחר.
האני הזה הופך למרכז הכובד
וכל שאר העולם ומה שקיים בו יהיה שייך לו או לא לפי מצב הרוח שלו. מרוב צפיפות שום
דבר אחר אינו יכול להיכנס. הכל מלא לחלוטין. יש לו שני מנועים גדולים שאינם נחים
לרגע ומניעים אותו מבוקר עד ערב וגם בשנתו. הם נקראים רווח והפסד.
האני הקטן לעומת זאת הוא
סוד ההצטמצמות.
האני הקטן נמצא בתוך יקום
גדול. הוא מכוון על ידי סיבה גבוהה שנראית הרחק הרחק למעלה כמו נקודה קטנה. קבועה, מנחה ובלתי משתנה.
בלי תוכניות, בלי חישובים
ובלי קומבינות.
כשאני קטן העולם גדל
ומתחילים להתגלות הקשרים הרבים והעדינים שנמצאים בין הדברים. מקום נוצר. מקום לערך
של דברים לגדול בתוכנו.
עוד חיים רבים מתחילים
להישמע. כמו ביער שהיה דומם כאשר קבוצת מטיילים רעשנית עוברת בו ומתחיל להתעורר ולהישמע
לאחר שהם נעלמו ולאט השקט חוזר.
כשאתה "קטן"
יש לאן לגדול. דברים יכולים להתחבר אליך.
כשאתה "קטן"
לא אכפת לך לטעות.
כשאתה "קטן"
דברים "גדולים" לא רואים אותך. לא אמביציות, לא רגשות סוערים. יצאת
מהרשת שלהם.
האני הקטן מחובר לרשת של
העולם, לסיבות לקיומו, למה שברא אותו. יחד עם האהבה והאכפתיות שמתלווים לכך.
האני הקטן יכול להרגיש זאת בכל
מה שנברא: צמח, חיה, ציפור ואפילו.. אדם אחר. החיים הופכים להיות עשירים ובעלי
משמעות. כאן רק מרוויחים.
אם 7 מיליארד בני
אדם, יזכו להצטמצם
לאני הקטן שלהם, תשוב האכפתיות
ותחזור תחושת הסיבה הגדולה. הכבוד וההתחשבות. הצרות הגדולות ייעלמו. לא יהיה להם
יותר על מי לשבת.
לאחר דיאטה מהסוג הזה
בהחלט יכולה להיות תקווה למין האנושי.
זה אפשרי? כן.
זה קשה?? כן, מאוד.
אבל...זה אפשרי??? כן, בהחלט.
רמי צור
