אינדיאנים בג'וקרנדה / דני אוסיה

לקראת יום ההולדת השביעי שלו, חברי הטוב גדעון קיבל חבילה מאמריקה.

היא הייתה עטופה בניר חום ומכוסה בסימנים בשפה זרה. יכולתי לזהות את האות A, משום שכבר למדתי לכתוב את שמי באנגלית, אבל היו שם עוד המון אותיות משונות ולא מוכרות.

בצד השמאלי העליון הייתה שורה ארוכה של בולים, אך למרבה האכזבה הם היו כולם קטנים ואפרוריים, ובכולם כיכב איש רזה ומכוער עם אף גדול וזקן תיש במבט מן הצד.

עמדנו צפופים מסביב, כל ילדי השכנים, וחיכינו שגדעון יקלף את הניר החום.

חתן השמחה, ער לגודל השעה, לא מיהר. הוא אחז במספריים בידו הימנית והתלבט בכובד ראש מהיכן להתחיל. בתחילה גזר את חוט הפשתן החום שהקיף את החבילה, לאחר מכן החל לגזור לאט ובזהירות של מנתחים את הניר, שלא לפגוע בבולים, אבל משהחל להתגלות התוכן, לא יכול להתאפק יותר וקרע את הניר בתנועה אחת, כולל הבול הימני.

הקהל עצר את נשימתו.

זו הייתה קופסת קרטון לבנה ומבהיקה. על המכסה הייתה תמונה של צ'יף אינדיאני זקן בוהה ביער עצי מחט. הוא כרע ליד מדורה קטנה, עטור בשלל נוצות צבעוניות ועישן מקטרת שלום מקושטת.

אבל מה שתפס את רוב התמונה, ואת מלוא תשומת ליבנו, היה וויגוואם ענק מאחורי גבו.

הוא היה עשוי מיריעות שזהרו בשמש בצבעי אדום וכתום. מן החלק העליון הזדקרו מוטות עץ כמו דוקים לפני ההטלה.

בהסכמת הוריו של גדעון, הוכרז הדשא שמתחת לעץ הג'וקרנדה הגדול כשמורה אינדיאנית ותוך זמן לא רב התנוסס שם וויגוואם למהדרין, עשוי מיריעות ניילון מרשרשות שנמתחו על גבי מוטות פלסטיק אפורים. לא היה ספק בליבנו שריח הניילון הטרי הוא בדיוק מה שהריח הצ'יף האינדיאני כשעישן את מקטרת השלום שלו.

במשך שלושה ימים קינן השבט האינדיאני באושר מתחת לג'וקרנדה. מאחר שתוכו של האוהל היה חם ודביק, וגם בגלל הריח של מקטרת השלום, הסתפקו הלוחמים ששבו ממסעות הציד בגיחה קצרה אל תוכו.

לאחר מכן התכנסו מסביב לאין-מדורה שאימא של גדעון לא הרשתה להדליק על הדשא שלה כדי להמיס את השלג מהמוקסינים שלהם, לחלוק חוויות ולתכנן את המסע הבא.

אך נראה היה שעוד ועוד לוחמים אבדו במהלך המסעות המסוכנים, שכן ביום השלישי נותרנו רק גדעון ואני.

יושבים היינו ליד הגחלים הרומצים ומנסים לחשוב מה עוד עושים לוחמים אינדיאנים מהוללים.

איני זוכר מי הגה את הרעיון, אך משהועלה היינו כאחוזי תזזית.

 למה שלא נצא לצוד באמת?

התלבטנו בין גריזלי לבופאלו. בסוף בחרנו לצוד ארנבות.

בתוך זמן קצר היו בידינו חניתות לתפארת, עשויות ממוטות של מטאטא שמסמר נעוץ בקצותיהם. וגם מוט ארוך דיו כדי לקשור אליו את הציד ולשאת על הכתפיים.

אבל להורים של גדעון היו תכניות אחרות. זה היה יום שבת, והם רצו לנסוע לים.

לא עזרו התחינות והבקשות. אתם הרי יודעים מה זה מבוגרים...

אבל אז, דווקא אימא של גדעון העלתה את הרעיון הגואל: למה שלא ניסע כולנו לים, הם יתרחצו ואנחנו נצוד ארנבות?

מיהרנו להדחק ביחד עם נשקינו למושב האחורי של מכונית הפורד הקטנטונת, מחכים בקוצר רוח להגיע אל שדות הציד הנצחיים.

וכך בילינו בוקר בלתי נשכח על חוף הים, בחניתות מוכנות להטלה, צדים ארנבות בין המטקות, כסאות הנוח ומוכרי הארטיקים ומבהילים ממנוחתן את החתיכות המשתזפות.

אינני זוכר איך הסתיים היום ההוא, כך שאיני יכול לקבוע בוודאות אם חזרנו עם ארנבת או איל צפוני קשורים אל מוט הנשיאה שלנו אם לאו. זה בעצם לא כל כך חשוב. מה שלא אשכח הוא את התחושה: הריכוז הפנימי. הדם שהולם ברקות, הנשימות הקטועות וההליכה האיטית, עקב בצד אגודל, ערים עד קצה היכולת ודרוכים להטלה זריזה לעבר זנב מקפץ של ארנבת.

התחושה הזאת שבה אלי הערב.

עלינו לחדר השינה ושם, על רצפת הפרקט זחל לו יצור בלתי הגיוני.

זה לא היה עכבר, וגם לא ציפור. מן הפרצוף הפחוס שלו נשקפו זוג עיניים ענקיות, שיניים מרושעות, ומדי פעם נפרשה כנף מקומטת ושחורה בניסיון כושל לעוף.

עטלף. גור עטלפים.

בשבילי עטלפים הם יצורים מיקום אחר. אמנם הם חיים בלהקות ממש ליד ביתי אבל כשהם חולפים במעופם החרישי בלילה, משהו קר עוטף לי את הלב. בדמיוני אני רואה אותם תלויים באשכולות שחורים באיזו מערה עמוקה וחשוכה, כשמתחתם ערימות של שרידי עצמות מכורסמות. בני דודים מדרגה ראשונה של הערפדים מטרנסילבניה וכמו חפרפרות, דגי מעמקים ותולעי מעיים כפופים לחוקי קיום אחרים לגמרי.

אבל אני הוא הגבר במשפחה ובעתות חירום שכאלו אני הוא זה שתפקידו להיות סלע איתן של קור רוח ויעילות, מה גם שיתר המשפחה הייתה צמודה אל הקיר, ממלמלת עצות ותחינות.

מצאתי קופסת נעליים ריקה, ניקבתי בה חורי נשימה ואספתי לתוכה את גור הערפדים. הוא לא מחה, לא חשף את שיניו ולא ניסה להקיז את דמי. רק רבץ והתנשם.

למרות שהשעה הייתה כבר מאוחרת, התקשרתי אל השאמאן של היישוב.

מיה הזמינה אותי להגיע עם הפציינט. לא היה בקולה שום היסוס או הסתייגות. סך הכל להיות שאמאן זו משרה של 24 שעות ביממה.

כאשר נקשתי על הדלת תהיתי ביני לבין עצמי כמה פעמים ראה הבית הזה קופסאות נעליים כאלו, עם מכסים מנוקבים לאוורור, מגיעות כמו אמבולנסים לחדר המיון, ובאילו שעות של היום או הלילה.

מיה הסירה את המכסה כדי לבחון את המפלצת. "יו, איזה מתוק!" קראה בהתפעלות והצמידה אותו אל לחייה.

ואז זה חזר אלי. פתאום שבתי להיות האינדיאני ההוא עם החנית, מגשש את דרכו ביער זר וקסום שאחרים קראו לו חוף ים.

ולא רק שם. גם במקומות אחרים, רבים, בהם שורה הקסם. בשעות הקטנות של הלילה, נישא על כנפי רעיון חדש ושוכח להרגיש עייפות או רעב, בפגישה עם חברים לדרך כאשר הרוחות נוסקות ומימד הזמן נעלם, בשעת סיפור מול העיניים הפעורות לרווחה של ילד קטן. בכל אותם מקומות בהם האהבה מכריעה את החיים החיצוניים על המגבלות וההתניות שלהם.

מיה הלבישה את הגור בגרב, שיתחמם, והלכה לעיין בכתבי הקודש (גוגל או איזה מגדיר) כדי להחליט על המשך הטיפול ואני יצאתי הביתה.

בחוץ הסתכלתי על השמיים הזרועים באינספור כוכבים וחשבתי לעצמי שזה שטויות מה שהאסטרונומים אומרים על הכוכבים. הכוכבים הם סך כל המאמצים האנושיים לגעת בחיים האמיתיים. וכל הצלחה מנקבת חור בשמיכה השחורה של השגרה.

השמיים זרועים חורים כאלה, שבעדם רואים את האור של אלוהים.

דני אוסיה