מחשבות על שיפוטיות / דני דוידי

כאשר אני שופט אדם אחר, את עצמי, או תמונת מצב פשוטה או מורכבת, זה נעשה עם כמות אדירה של הנחות. כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שאני מבין את המציאות היחודית שלו, שיש גם לי את הידע הטמון רק בו ושאני יודע יותר ממנו עצמו מה טוב עבורו. אני מניח שאני יודע מהם המאבקים שאיתם הוא מתמודד, ומהן המגבלות – מבפנים ומבחוץ – שהוא פוגש. משום מה אני מניח שיש ברשותי כדור בדולח הרואה את עתיד וויודע כיצד דברים יתפתחו אל העתיד.

כשאני שופט אדם אחר אני מניח שהמבנה הגנטי, החינוך, המגדר, השייכות הלאומית, הדת, התרבות והגזע אינם משמעותיים לדרך בה האדם מבין את העולם. אני מניח שדפוסי חשיבתו והתנהגותו זהים לשלי, ושהוא יכול בקלות להתגבר עליהם (מבלי לשאול את עצמי באיזו קלות אני מתגבר על שלי). אני מניח שהשכל הישר זהה אצל כולנו, שהרגשות, הנפש, והאינסטינקט שלו ושלי מחווטים ומתוכנתים באותה דרך ולכן גם הוא וגם אני נגיב באותו האופן למגוון של נושאים. אני מניח שנסיון החיים של האחר לא עיצב את את נקודות המשען וההסתכלות שלו באופן שונה מאשר את שלי או של כל אחד אחר.

כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שעקומת הלמידה לא קיימת, ושטעויות אינן משרתות את המטרה. אני מניח ששלמות היא דרכו של העולם, ושצריך להסתכל על העולם דרך עיניי, שהן אלו המציבות את אמות המידה. אני מניח שלו רק הייתי אני מתנסה בחייו של האחר וכל מה שהולך עם זה, כולל מבנהו, אופיו, חינוכו והכוחות וההשפעות הפועלים עליו – הייתי מתנהג אחרת במצבו של האדם אותו אני שופט. אני מניח שיש רק דרך אחת, דרכי, שתוביל לתוצאה המיוחלת. אני מניח שאני יודע מהי התוצאה המיוחלת.

הרהורי לילה / מרים אברהמסון

עוד שנה נכנסת, או אולי נכון לומר שאנו נכנסים לעוד שנה....

עוד שנה של מימוש ברכת החיים

כמיטב יכולתנו

כמיטב

עוד יום נכנס ועוד בין ערביים מבשר על לילה קרב

עוד יום של אור בוקר, שהופך את חומו אט אט לחומם של צהרים

שמתקלף לאיטו ומגיעה קרירות של ערב,

ומה קרה לנו בינתיים? מה עבר בנו ביום הזה, 

ומה אנחנו עשינו עם הזמן היקר הזה?

לאן רצנו ומאיפה חזרנו ומה היה ולמה?

מה קרה בין זריחה לשקיעה? וכמה יד היה לי בכך?

מה יקרה בין לידה לפרידה וכמה יד יהיה לי בכך? ואיך אפשר להתמיד בנוכחות פעילה ומשפיעה בתהליך? אולי על ידי כך שאדבק ליחידות של היום יום, כל יום בבחינת הצלחה קטנה כגדולה- אפילו אם קשה לזהות איפה... (יש ימים כאלה...) להפיח ביום הזה רוח מוצלחת- רישום של ניסיון כן להיטיב. ויש ימים שמפיחים בהם יותר מזה...ימים של עשייה, של חיבה, של נתינה, של נאמנות של כל מיני אוצרות אנושיים.

בית פלנטה וצב / אריאל סולודר

הכל התחיל בצב שחצה את השביל. הבטתי בו ממהר לעיסוק צבי כלשהו, בחנתי את היצור העתיק, מוזר הזה. יש לו בית על הגב. נראה שהבית בשביל הצב הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מחייו. יש עליו קוים ועיטורים ייחודיים לכל צב, ואם זאת לכל הצבים בית די דומה בגודל ובצורה.

הצב המשיך בדרכו מתעלם מהיצור המהרהר מעליו, ואני החלתי לחלום בהקיץ על בית חלומותיי שיום אחד אבנה, דמיינתי את עצמי גוזר את סרט חנוכת הבית ואת כל חבריי נכנסים ומתרשמים מהבית המרהיב. אבל מה זה בעצם בית? חזרתי מחלומי, קירות, חלונות, ריצפה ותיקרה. גרים בו, ישנים בו, הוא מבודד מבחוץ, יש בו מטבח ומקרר ולכן אוכל, אנחנו מכירים כל פרט בו, מנקים אותו והוא מנקה אותנו (המקלחת), שומרים עליו והוא שומר עלינו. ומה לגביי הפלנטה האם היא ביתנו?

מסתורי הזמן / עידית דגן

נ...מ...ז...מ...נ

האם אנו נעים מהר יותר, לאט יותר או שהזמן הוא החולף מהר יותר, לאט יותר ואנו... מהר...לאט? 

כשמתבוננים מחלון המכונית הנוסעת אל הנוף, הקרוב חולף מהר יותר בעוד הנוף הרחוק נע לאט יותר...אז אצל מי נמצא הזמן, אצל הקרוב או אצל הרחוק? או, אולי, בנו היושבים ללא נוע במכונית הנוסעת?

האם ההווה הוא מה שרואים או מה שקורה? אז מה ההווה של הכוכבים, מה שאנו רואים מכאן או מה שקורה שם עכשיו? ומה אנו פוגשים כשרואים אחר, את מה שקורן ממנו שהוא מה שהיה או מה שהווה ומתהווה בו כעת?

רגעים / דנה הופר

ילד קטן, בן שנה, יושב על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן, מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל נראה יפה.

“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.

אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?

רוח החופש / גפנית שלוי

למה יש לנו נטייה להיות מנותקים מעצמנו? או שזה רק לי? 

אם שואלים אותנו איפה הלב שלנו אנחנו רצים להסתכל בספר,
אם שואלים אותנו איפה הכליות אותו הדבר...
אם שואלים אותנו מה אנו אוהבים אנו רצים לראות מה אחרים אוהבים או מה אומרים לנו לאהוב...

הפחד הוא המנתק... מהחיבוק לחבל הטבור היקומי
וכך הלאה... 

העניין המרכזי הוא שכשאנו מתנתקים מעצמנו אנו מתנתקים מכל היקומים הענקיים, ומתחברים רק לקיום הצימוקי.
לכן במילה ניתוקים יש: תן יקום. בתוך הניתוק יש גם את ההחלמה: יצירת אמון והקשבה לבקשה להתחבר מחדש. 

הרהורים עונתיים / יעל

מה חי בי בזמן הזה?

מה מבקש מזון?

מה מבקש ביטוי?

מה הִתעבָּה? מה הִתעצָה, כבר יציב, איתן, או  שמא מעט נוקשה מדי?

מה מלבלב, חדש, עדיין רך וגמיש, מהוסס, טרם לבש צורה?

אילו עלים נשרו כבר, כאלו שפעם שירתו, אחר כך העיקו, וכבר מזמן נהיו לאבק ונשכחו?

Thoughts About Judgment / דני דוידי

When I judge another, myself, or a situation, it comes with a colossal set of assumptions. When judging another I assume I understand his reality, have his knowledge and know what is best for him. I assume I know the struggles he needs to deal with and the impediments outside and inside that are facing him. Somehow I assume I have crystal ball into his future to know how things will develop from here onward.

When I judge another I assume that genetic, education, astrological sign, gender, height, weight. culture prints and race donʼt factor into the way the person sees the world. I assume that his psychologies are equal to mine or that he can easily overcome his psychologies (without asking myself how easily I overcome mine). I assume our emotions, our psyche, our instinct are wired and programmed in the same way, and thus, must respond in like manner to various issues. I assume his life experience did not shape his vantage point to be different than mine and everyone else's.