נ...מ...ז...מ...נ
האם אנו נעים מהר יותר, לאט יותר או שהזמן הוא החולף מהר יותר, לאט יותר ואנו... מהר...לאט?
כשמתבוננים מחלון המכונית הנוסעת אל הנוף, הקרוב חולף מהר יותר בעוד הנוף הרחוק נע לאט יותר...אז אצל מי נמצא הזמן, אצל הקרוב או אצל הרחוק? או, אולי, בנו היושבים ללא נוע במכונית הנוסעת?
האם ההווה הוא מה שרואים או מה שקורה? אז מה ההווה של הכוכבים, מה שאנו רואים מכאן או מה שקורה שם עכשיו? ומה אנו פוגשים כשרואים אחר, את מה שקורן ממנו שהוא מה שהיה או מה שהווה ומתהווה בו כעת?
לפני כחודש, לאחר הניתוח בברך, השתנה קצב חיי...פוסעת לאט, מחשבת כל צעד...קרובה יותר לקצב הנשמה... הגוף אינו שועט קדימה, משהו מתוכי מפויס עם הקצב החדש... המח עסוק בעיבוד הכאב ולנשמה יש מרחב נשימה בקצב שלה. רואה יותר, מבחינה בפרטים...מגוון הירוקים סביב, עיניים בוהקות, שמי הערב הססגוניים. ההווה קרוב יותר, העתיד ממתין...
הזמן האט בתוכי, מתקרבת לקצב הנשימה הפלנטרי, הצמחי. יש בזה הקלה.
ובעוד הקצב הפיזי משתנה ובעקבותיו הקצב הפנימי, הזמן מקבל משמעות אחרת, הוא רחוק יותר ולכן איטי יותר. ומתוך ה"לאט" הזה מגיע סנטימנט, האפשרות לראות את הרחוק הנע יותר לאט, להעריך את החיים סביב... את קצב הגדילה הפועם של העצים, הקצבים האנושיים המשתנים בכל גיל... הנדיבות, הנכונות, הטוּב האנושי...
מגיעה למקום בו ניתן לעצור לרגע ולהודות על כל הטוב שפגשתי בחודש האחרון:
בתודה והערכה עמוקה לכל נשות ואנשי הטוב שהפליאו בבישוליהם המגוונים, תמכו, חייכו, התעניינו, צעדו, הצחיקו, האירו עיניים, הציעו... אכן קהילה מרהיבה!
הזמן מזמן אפשרויות של מפגשים אנושיים מיטיביים ומחזקים.
בהשתאות מתמשכת,
הולכת לאט ומבינה קצת יותר,
עידית דגן יוני 2013
