כאשר אני שופט אדם אחר, את עצמי, או תמונת מצב פשוטה או מורכבת, זה נעשה עם כמות אדירה של הנחות. כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שאני מבין את המציאות היחודית שלו, שיש גם לי את הידע הטמון רק בו ושאני יודע יותר ממנו עצמו מה טוב עבורו. אני מניח שאני יודע מהם המאבקים שאיתם הוא מתמודד, ומהן המגבלות – מבפנים ומבחוץ – שהוא פוגש. משום מה אני מניח שיש ברשותי כדור בדולח הרואה את עתיד וויודע כיצד דברים יתפתחו אל העתיד.
כשאני שופט אדם אחר אני מניח שהמבנה הגנטי, החינוך, המגדר, השייכות הלאומית, הדת, התרבות והגזע אינם משמעותיים לדרך בה האדם מבין את העולם. אני מניח שדפוסי חשיבתו והתנהגותו זהים לשלי, ושהוא יכול בקלות להתגבר עליהם (מבלי לשאול את עצמי באיזו קלות אני מתגבר על שלי). אני מניח שהשכל הישר זהה אצל כולנו, שהרגשות, הנפש, והאינסטינקט שלו ושלי מחווטים ומתוכנתים באותה דרך ולכן גם הוא וגם אני נגיב באותו האופן למגוון של נושאים. אני מניח שנסיון החיים של האחר לא עיצב את את נקודות המשען וההסתכלות שלו באופן שונה מאשר את שלי או של כל אחד אחר.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שעקומת הלמידה לא קיימת, ושטעויות אינן משרתות את המטרה. אני מניח ששלמות היא דרכו של העולם, ושצריך להסתכל על העולם דרך עיניי, שהן אלו המציבות את אמות המידה. אני מניח שלו רק הייתי אני מתנסה בחייו של האחר וכל מה שהולך עם זה, כולל מבנהו, אופיו, חינוכו והכוחות וההשפעות הפועלים עליו – הייתי מתנהג אחרת במצבו של האדם אותו אני שופט. אני מניח שיש רק דרך אחת, דרכי, שתוביל לתוצאה המיוחלת. אני מניח שאני יודע מהי התוצאה המיוחלת.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שהחיים עיצבו את כולנו באותה צורה, או שתבניות ומאורעות מהעבר אינם משפיעים על תהליכינו הנוכחיים. אני מניח שכולנו מוקפים באותו מארג של כוחות והשפעות, או שאלו כלל אינם משפיעים על המחשבות, התהליכים וההחלטות שלנו.
אני מניח שלחיים אין רמות שונות, או שכל הרמות מונחות על ידי אותה מערכת שיקולים. אני מניח שאין תוקף למסע הייחודי וארוך-הטווח שעל כל אדם לעבור, שאין סיבה גבוהה לכך שאנשים הם שונים, פוסעים בדרכים שונות וטועים טעויות שונות.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שאני רואה דברים שאיני רואה, מבין דברים שאיני מבין, לוקח בחשבון רמות אליהן אין לי גישה.
אז מה כל זה אומר? האם זה אומר שאין נכון ולא נכון? שאין גבוה ונמוך? שאין הבדלי רמות ניסיון, מודעות ואיכות? שלא צריך לנקוט עמדה בקשר למה שבאופן ברור הינו הרסני? האם זה מצדיק טענות שווא? שקרים במקומות הלא נכונים? אלימות בלתי נחוצה? תוקפנות בלתי מוצדקת? האם זה רומז לכך שאין חשיבות לעקרונות ולערכים?
לא. זה אינו אומר את כל אלה. באופן ברור יש נכון ולא נכון, ישנם הבדלים באיכות האנושית. ישנן עובדות, ועובדות לכאורה שלמעשה הן רק הנחות שווא. השאלה היא כמה מתוך השפיטה שלנו מבוססת על הנחות בלתי בדוקות? על עובדות לא נכונות? על רכילות חסרת ביסוס? על מחקר לא מעמיק? על תמונה חלקית? על צרכי האגו שלנו? על דעותינו הקדומות? על נסיוננו המצומצם וחינוכנו המוגבל? על חוסר האיזון שלנו? על הפסיכולוגיות שלנו?
זה אומר שמיקום אישי המאפשר לאחר (ולעצמנו), לקבל את החלטותיו המושכלות, לטעות וללמוד מטעויותיו, לבטא את ייחודיותו, לבוא מהמרקם היחודי והטבעי לו – הוא המקום להתחיל ממנו. זה אומר שלאחר שכל האמור למעלה עבר הגות והטמעה בתוך חיי המורכבים והמגוונים, נהיה טבעי ומתאים יותר לאפשר ולא לשפוט, לתמוך ולא לעצור, להתבונן בסקרנות חוקרת ולומדת מאשר לפסוק בנחרצות. ייתכן שמכאן תגיע גם החוכמה העתיקה של "חייה ותן לחיות" ולא הדרישה שכולם יחיו כמוני.
זה גם אומר שלפני שאפסוק ואגזור דין יש מקום להליכה בשביל השיקול הזהיר, למסע מקדם אל מיקום נייטרלי, שהוא כה חיוני לחקירה מעמיקה ומדוייקת. יש מקום, ואפילו הכרח, להשקיע זמן ואנרגיה במציאת העובדות, בלימוד המצב לאשורו. הערכה נייטרלית לרוב תקרב אותי לאמת יותר מאשר שיפוט סובייקטיבי , שלעיתים רבות אפילו איננו מודע לחד צדדיותו. יש מקום בחיי לספקות קונסטרוקטיביים, המאשרים חזור ואשר את המובן מאליו, שאינני מבין את הכל, ואפילו לא את הרוב, ושיש ביטחון וקסם בעמדת אי הביטחון והענווה. זה אומר שמודעותי לנסיוני המוגבל ולמערכות הסינון שלי חיונית, אם יש ברצוני לבוא במגע עם מה שאמיתי.
שהבלתי ידוע הוא חלק מהחיים, וצריך לקחת אותו בחשבון. שבחיים הרבה נקודות מבט שלכאורה נמצאות בסתירה, ולמעשה אינן כך. שחשוב שלא לשפוט טעויות בחומרה רבה מדי, שכן הן חלק ממסע החיים. זה אומר שלהפחית מערכו של אדם אחר אינו עושה אותי טוב או חשוב יותר. זה אומר שהנסיון לראות את הגוונים הרבים והמורכבים של כל מצב, בכל הזוויות והרמות האפשריות, הוא הרבה יותר קונסטרוקטיבי ואפקטיבי מאשר לראות פיסה חד מימדית, חלקית ומקוטעת של המציאות המציגה עצמה, עקב בחירתי אני, כמציאות היחידה שאין בילתה.
ההבנה של כל הללו מדריכה ודוחפת אותי לנסות לבוא מתוך המיקום הפנימי הכי פחות אישי ובלתי משוחד שאוכל להגיע אליו. לנסות לכוון אל תהליכים כנים ואמיתיים ומתוכם לצאת לכיוון העשייה הנבחר. אם יש בזה צורך, אמנע ולא אתקיף, אנקוט עמדה כנגד המעשים ואשתדל לא לבקר את האדם שעשה אותם, אקח עמדה מתוך העקרונות והערכים שלי ולא מתוך צורך בלתי נשלט להגיב. אם יהיה בכך צורך, אמנע את מעשיו של האחר, אך אנסה לעשות זאת מתוך מקום נקי ובדוק היטב בעצמי ולא מתוך כעס, קנאה, שנאה ומרירות.
כאשר יש צורך אמיתי, אין ספק שיש להתעמת כדי למנוע מעשים מזיקים של אדם אחר. השאלה היא מהיכן אני בא כאשר אני עושה זאת. אלו עקבות בחול אני משאיר, אלו שיתכן כי יובילו אחרים למיקום מקדם ובונה או לחילופין אלו שיובילו למיקום מפרק והרסני.
האם אני מדביק אחרים באומללות, יאוש, האשמות וקטנוניות? האם הם מרגישים כקורבנות של כל העולם לאחר שהלכו בעקבותי? האם הם מרגישים מלוכלכים לאחר חילופי דברים עימי? האם הם רואים חשיכה ועוול בכל דבר? האם הם מעומעמים? האם על פניהם ניתן לראות קוים של שפיטה? האם התהליכים שלי גורמים לי ולאחרים להיות תוקפניים ומיליטנטיים?
האם אני מרגיש נקי? האם אחרים סביבי מרגישים נקיים? האם התהליכים שלי מפיצי אור? האם אני מחכים במסע למציאת האמת של אדם אחר, שלי, של המצב? האם אחרים מסיימים את השיחה אתי כאשר הם מסוקרנים, בהירי מחשבה, מלאים בתקוה, מפיצים אנרגיה, מלאי חיות, מצפים לדבר הבא? האם הם ממוקדים בכל מה שנכון ומקדם? האם העור שלהם בוהק? האם הם מחייכים? האם הם שרויים בשלווה?
אין שלמות כמעט בשום דבר. אם ננקוט עמדה, יתכן ונטעה. אם לא ננקוט עמדה, יתכן ונטעה. אם נתמוך, יתכן ונטעה. אם נדחה, יתכן ונטעה. לא ניתן להתחמק מטעויות. הן נילוות טבעיות לאפשרויות הגדילה שהחיים מציעים לנו. עיקר החשבון בסוף חיינו יכלול את התהליך עליו חזרנו שוב ושוב למציאת המיקום הנקי ביותר האפשרי בזמן נתון, תוך כדי שאנו בוחנים את עצמנו באופן רציף ומתמשך, ומאזנים כל מה שבתוכנו המנסה להרחיק אותנו מהמיקום הנקי, הנדיר והמיוחד ממנו אנו כה רוצים להגיב למורכבויות של מצבי החיים השונים, מבפנים ומבחוץ.
יהי רצון ואוכל למצוא את המיקום הנכון.
דני דוידי
מרץ 2010
כשאני שופט אדם אחר אני מניח שהמבנה הגנטי, החינוך, המגדר, השייכות הלאומית, הדת, התרבות והגזע אינם משמעותיים לדרך בה האדם מבין את העולם. אני מניח שדפוסי חשיבתו והתנהגותו זהים לשלי, ושהוא יכול בקלות להתגבר עליהם (מבלי לשאול את עצמי באיזו קלות אני מתגבר על שלי). אני מניח שהשכל הישר זהה אצל כולנו, שהרגשות, הנפש, והאינסטינקט שלו ושלי מחווטים ומתוכנתים באותה דרך ולכן גם הוא וגם אני נגיב באותו האופן למגוון של נושאים. אני מניח שנסיון החיים של האחר לא עיצב את את נקודות המשען וההסתכלות שלו באופן שונה מאשר את שלי או של כל אחד אחר.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שעקומת הלמידה לא קיימת, ושטעויות אינן משרתות את המטרה. אני מניח ששלמות היא דרכו של העולם, ושצריך להסתכל על העולם דרך עיניי, שהן אלו המציבות את אמות המידה. אני מניח שלו רק הייתי אני מתנסה בחייו של האחר וכל מה שהולך עם זה, כולל מבנהו, אופיו, חינוכו והכוחות וההשפעות הפועלים עליו – הייתי מתנהג אחרת במצבו של האדם אותו אני שופט. אני מניח שיש רק דרך אחת, דרכי, שתוביל לתוצאה המיוחלת. אני מניח שאני יודע מהי התוצאה המיוחלת.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שהחיים עיצבו את כולנו באותה צורה, או שתבניות ומאורעות מהעבר אינם משפיעים על תהליכינו הנוכחיים. אני מניח שכולנו מוקפים באותו מארג של כוחות והשפעות, או שאלו כלל אינם משפיעים על המחשבות, התהליכים וההחלטות שלנו.
אני מניח שלחיים אין רמות שונות, או שכל הרמות מונחות על ידי אותה מערכת שיקולים. אני מניח שאין תוקף למסע הייחודי וארוך-הטווח שעל כל אדם לעבור, שאין סיבה גבוהה לכך שאנשים הם שונים, פוסעים בדרכים שונות וטועים טעויות שונות.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שאני רואה דברים שאיני רואה, מבין דברים שאיני מבין, לוקח בחשבון רמות אליהן אין לי גישה.
אז מה כל זה אומר? האם זה אומר שאין נכון ולא נכון? שאין גבוה ונמוך? שאין הבדלי רמות ניסיון, מודעות ואיכות? שלא צריך לנקוט עמדה בקשר למה שבאופן ברור הינו הרסני? האם זה מצדיק טענות שווא? שקרים במקומות הלא נכונים? אלימות בלתי נחוצה? תוקפנות בלתי מוצדקת? האם זה רומז לכך שאין חשיבות לעקרונות ולערכים?
לא. זה אינו אומר את כל אלה. באופן ברור יש נכון ולא נכון, ישנם הבדלים באיכות האנושית. ישנן עובדות, ועובדות לכאורה שלמעשה הן רק הנחות שווא. השאלה היא כמה מתוך השפיטה שלנו מבוססת על הנחות בלתי בדוקות? על עובדות לא נכונות? על רכילות חסרת ביסוס? על מחקר לא מעמיק? על תמונה חלקית? על צרכי האגו שלנו? על דעותינו הקדומות? על נסיוננו המצומצם וחינוכנו המוגבל? על חוסר האיזון שלנו? על הפסיכולוגיות שלנו?
זה אומר שמיקום אישי המאפשר לאחר (ולעצמנו), לקבל את החלטותיו המושכלות, לטעות וללמוד מטעויותיו, לבטא את ייחודיותו, לבוא מהמרקם היחודי והטבעי לו – הוא המקום להתחיל ממנו. זה אומר שלאחר שכל האמור למעלה עבר הגות והטמעה בתוך חיי המורכבים והמגוונים, נהיה טבעי ומתאים יותר לאפשר ולא לשפוט, לתמוך ולא לעצור, להתבונן בסקרנות חוקרת ולומדת מאשר לפסוק בנחרצות. ייתכן שמכאן תגיע גם החוכמה העתיקה של "חייה ותן לחיות" ולא הדרישה שכולם יחיו כמוני.
זה גם אומר שלפני שאפסוק ואגזור דין יש מקום להליכה בשביל השיקול הזהיר, למסע מקדם אל מיקום נייטרלי, שהוא כה חיוני לחקירה מעמיקה ומדוייקת. יש מקום, ואפילו הכרח, להשקיע זמן ואנרגיה במציאת העובדות, בלימוד המצב לאשורו. הערכה נייטרלית לרוב תקרב אותי לאמת יותר מאשר שיפוט סובייקטיבי , שלעיתים רבות אפילו איננו מודע לחד צדדיותו. יש מקום בחיי לספקות קונסטרוקטיביים, המאשרים חזור ואשר את המובן מאליו, שאינני מבין את הכל, ואפילו לא את הרוב, ושיש ביטחון וקסם בעמדת אי הביטחון והענווה. זה אומר שמודעותי לנסיוני המוגבל ולמערכות הסינון שלי חיונית, אם יש ברצוני לבוא במגע עם מה שאמיתי.
שהבלתי ידוע הוא חלק מהחיים, וצריך לקחת אותו בחשבון. שבחיים הרבה נקודות מבט שלכאורה נמצאות בסתירה, ולמעשה אינן כך. שחשוב שלא לשפוט טעויות בחומרה רבה מדי, שכן הן חלק ממסע החיים. זה אומר שלהפחית מערכו של אדם אחר אינו עושה אותי טוב או חשוב יותר. זה אומר שהנסיון לראות את הגוונים הרבים והמורכבים של כל מצב, בכל הזוויות והרמות האפשריות, הוא הרבה יותר קונסטרוקטיבי ואפקטיבי מאשר לראות פיסה חד מימדית, חלקית ומקוטעת של המציאות המציגה עצמה, עקב בחירתי אני, כמציאות היחידה שאין בילתה.
ההבנה של כל הללו מדריכה ודוחפת אותי לנסות לבוא מתוך המיקום הפנימי הכי פחות אישי ובלתי משוחד שאוכל להגיע אליו. לנסות לכוון אל תהליכים כנים ואמיתיים ומתוכם לצאת לכיוון העשייה הנבחר. אם יש בזה צורך, אמנע ולא אתקיף, אנקוט עמדה כנגד המעשים ואשתדל לא לבקר את האדם שעשה אותם, אקח עמדה מתוך העקרונות והערכים שלי ולא מתוך צורך בלתי נשלט להגיב. אם יהיה בכך צורך, אמנע את מעשיו של האחר, אך אנסה לעשות זאת מתוך מקום נקי ובדוק היטב בעצמי ולא מתוך כעס, קנאה, שנאה ומרירות.
כאשר יש צורך אמיתי, אין ספק שיש להתעמת כדי למנוע מעשים מזיקים של אדם אחר. השאלה היא מהיכן אני בא כאשר אני עושה זאת. אלו עקבות בחול אני משאיר, אלו שיתכן כי יובילו אחרים למיקום מקדם ובונה או לחילופין אלו שיובילו למיקום מפרק והרסני.
האם אני מדביק אחרים באומללות, יאוש, האשמות וקטנוניות? האם הם מרגישים כקורבנות של כל העולם לאחר שהלכו בעקבותי? האם הם מרגישים מלוכלכים לאחר חילופי דברים עימי? האם הם רואים חשיכה ועוול בכל דבר? האם הם מעומעמים? האם על פניהם ניתן לראות קוים של שפיטה? האם התהליכים שלי גורמים לי ולאחרים להיות תוקפניים ומיליטנטיים?
האם אני מרגיש נקי? האם אחרים סביבי מרגישים נקיים? האם התהליכים שלי מפיצי אור? האם אני מחכים במסע למציאת האמת של אדם אחר, שלי, של המצב? האם אחרים מסיימים את השיחה אתי כאשר הם מסוקרנים, בהירי מחשבה, מלאים בתקוה, מפיצים אנרגיה, מלאי חיות, מצפים לדבר הבא? האם הם ממוקדים בכל מה שנכון ומקדם? האם העור שלהם בוהק? האם הם מחייכים? האם הם שרויים בשלווה?
אין שלמות כמעט בשום דבר. אם ננקוט עמדה, יתכן ונטעה. אם לא ננקוט עמדה, יתכן ונטעה. אם נתמוך, יתכן ונטעה. אם נדחה, יתכן ונטעה. לא ניתן להתחמק מטעויות. הן נילוות טבעיות לאפשרויות הגדילה שהחיים מציעים לנו. עיקר החשבון בסוף חיינו יכלול את התהליך עליו חזרנו שוב ושוב למציאת המיקום הנקי ביותר האפשרי בזמן נתון, תוך כדי שאנו בוחנים את עצמנו באופן רציף ומתמשך, ומאזנים כל מה שבתוכנו המנסה להרחיק אותנו מהמיקום הנקי, הנדיר והמיוחד ממנו אנו כה רוצים להגיב למורכבויות של מצבי החיים השונים, מבפנים ומבחוץ.
יהי רצון ואוכל למצוא את המיקום הנכון.
דני דוידי
מרץ 2010
