לפני מספר שנים, יום שישי אחר הצהריים.
כמה עננים ברקיע, אך שמיים כחולים. סופו של החורף הקצר. שבנו מהמרכז אל מעלה צבייה.
למרגלות הכרמל אמרתי: "אולי נעלה סופסוף דרך בית אורן ונראה את נזקי השריפה
הגדולה". החלק הקובע והמחליט במשפחה הביעה את הסכמתה וכך פנינו ועלינו אל הדרך
המפורסמת.
הנוף סביב אכן היה שחור, שרוף וחשוף.
עדות לאסון שקרה. אבל באופן מעניין לא היה שם משהו יותר מדי דרמטי. לא היה זה נוף
ירחי צחיח של סלעים הנראים כעצמות חשופות ואדמה חרוכה ויבשה. כי איכשהו היו איים
לא מעטים של ירוק ושל עצים שלא נפגעו, או רק חלקית.
מרחוק כל הכתם השחור הזה היה מוקף עדיין
על ידי חומות של יערות שמכסים את הכרמל. על האדמה היה עשב מלבלב, דליל, אך ירוק.
כאשר ממשיכים להשקיף ניתן לראות לפתע תמונה לא צפויה. עצים שרופים לחלוטין, שחורים
וחשופים כמו אלונים או אלות כאשר מהקצוות שלהם מבצבצים ועולים עלעלים ירוקים,
צעירים ורעננים של אביב. הם נראים לחלוטין לא מתאימים לגזע המפוחם. אבל עובדה – הם
שם.
קטע ירוק , יחידי וירוק על פני גוש גדול ומפוחם.
* * *
הלקוחה הבאה אשר נכנסה אל החדר הייתה
בעלת שם משפחה משונה. ניסיתי להגות אותו 3 פעמים, וכל פעם נתקעתי מחדש. היה שם
משהו רוסי, ארוך וכבד. אחרי 3 ניסיונות ביררתי איך אומרים ואיך כותבים את זה. והיא
אמרה לי בסבלנות: נ – פומ – ני-א- שיי.
"סליחה, האם לדעתך דוברי רוסית
יכולים לקלוט את השם הזה בפעם הראשונה שהם שומעים?" תהיתי.
"בהחלט כן. מי שמבין את המשמעות של
זה". ענתה.
"ומה המשמעות?"
"השם אומר 'זה אשר איננו זוכר'
" השיבה.
בעיני רוחי ראיתי כפר כלשהו שבו לכל נער
יש כינוי, ומישהו שהוא בעל יכולות קליטה קצת מוגבלות זכה בשם המשונה. אבל למה
שמישהו ירצה לשמור שם כזה?
"האם יש הרבה כאלה?"
"כן" היא אמרה "בעולם יש
כמה עשרות אלפי משפחות, ובישראל 7 שאינן מכירות זו את זו."
"אם כך" גיחכתי , "למה
שיקראו למישהו שם משפחה עם בעיות זיכרון?".
וכאן הגיע תשובה מפתיעה.
"ובכן" ענתה "בסוף מלחמת
העולם השנייה, כאשר הרוסים כבשו ושיחררו מן השלטון הנאצי ארצות רבות,החלו להופיע
הרבה יתומים בלי אב ואם או משפחה.
חלקם היו נערים ונערות שהגיחו מתוך
היערות, חלקם שרדו בערים הכבושות ומתחת לאדמה, וחלקם ניצלו מן המחנות. כאשר שאלו
אותם מה שם משפחתם , כולם, מסטלינגרד במזרח ועד לים הבלטי במערב ענו את אותו הדבר "נא
פום ני א שיי"- אני לא זוכר. "
ההסבר הזה היה ללא ספק גדול בהרבה מידות
ממה שחשבתי. כיצד עשרות אלפי יתומים שנשארו באמת ללא דבר לאחר המלחמה המחרידה. בלי
משפחה בסיסית להיתמך ממנה, עם המשך של בתי מחסה לא סימפטיים, ואיך קרה שהם בחרו
כשם של הזהות המשפחתית את הכינוי של חוסר הזיכרון.
איך שהתעטפו במעיל השם הזה, מעין הכרזה אל
כל הלא- אנושי אשר ניסה למחוק אותם:
" זה הבסיס שלי. מכאן אני ממשיך.
לא מוותר ולא מתכופף. "
אולי עם כל הכאב , דווקא השם הזה עזר
להם שלא לזכור ולהתמקד במה שהלאה. והיום, 70 שנה אחרי המלחמה, ישנם בעולם כבר מאות
אלפי נפומניאשיים, גדולים, קטנים ובינוניים, זקנים וצעירים,רזים ושמנים, שעירים
וחלקים.
דור שני, דור שלישי ודור רביעי.
* * *
העלעלים הצעירים המלבלבים בקצוות
המפוחמים של גזעי העץ שבכרמל, עלעלים אלה הינם אולי בני כמה שבועות בלבד.
אבל כצעירים ביותר אין הם יכולים להצטרף
למורשת המרשרשת של עלים ותיקים יותר שהקדימו אותם במורד העץ.
הכול נמחק.
הם צעירים, אבל הראשונים בשרשרת ובודדים על עץ
שהיה פעם מלא,רוחש ומתנועע.
אך בבוא היום יהיו הם הותיקים ביותר
ביער ירוק ומלבלב,
כי הכוח אשר תומך ומחדש אותם הינו חזק
לאין ערוך מכל שריפה וכל שואה.
... אם מאפשרים לו.
רמי צור
