סיור ותיקים במעלה צביה / גפנית שלוי

היום 18.4, לפני שעה, הסתיים מפגש – סיור עם 80 משתתפים מותיקי מועצה אזורית זבולון: אזור הקריות, אושה, יגור, שער העמקים, כפר חסידים, רמת יוחנן. לכבוד היה לנו לארח אנשים כל כך מיוחדים שהצעירים שבהם היו בני 70 והבוגרים 95.

ה- 'וואו!' והתקווה שהם השאירו פה ביישובינו הקטן היו מעומק חיים וממקום של ניסיון חיים ומציאויות רבות שמשם הגיעו. הם שהקימו ובנו את הארץ לאחר התופת של השואה, שבנו את הארץ הזו ממקום מיוחד מאוד ומערך מיוחד מאוד, והם שהתקווה והסקרנות רבה כל כך בחייהם. מקסים!

אחת מהנשים, קטנה מאוד ויפה מאוד (בת 95), אמרה תודה על הקשר שאנו יוצרים עם אנשים מהסביבה, 'זה מה שיחזק את הארץ ויצור בה שלום' אמרה. היא ספרה שחברה לחיים (בעלה) משה נהיר היה אדם שכל חייו היה חבר של הישובים הבדואים באזור בו חיו ושהחיטה תמיד הספיקה ללחם ולפיתות לכולם כי הייתה נדיבות, ושהתרופה והבריאות הספיקו לכולם כי הייתה שם תשומת לב וחברות.. וביקשה שלא נפסיק ..

שאלתי את אווה האם אפשר לפרסם סיפור זה בעיתון שלנו, עיניה נצצו והמשיכה וסיפרה: 'אני בת 95 והייתי פרטיזנית ביוגוסלביה. אף פעם לא לבשתי את הטלאי הצהוב. חזרתי לארץ לאחר ששכלתי את חברי לחיים (בעלה הראשון)' ... הבטחתי לה שאעשה זאת.

כשהגעתי למשרד לא הייתי בטוחה שזכרתי את שמותיהם נכון, נכנסתי לאיטרנט לחפש ופשוט נאלמתי דום. אישה שעברה את כל מדורי הגהנום, שחוותה את החיים בעוצמות ענקיות, שלקחה בחירות בחיים שבתור בני אדם לא היינו אמורים לבחור - אישה גדולה מהחיים. נעשה סרט על סיפור חייה כחלק מתהליך מרפא ומבריא (יחד עם עוד.. היא לא לבד). שם הסרט: 'הבחירה של אווה'.

וזה רק סיפור אחד מתוך 80, אז כשאומרים שכל אחד יחיד ומיוחד זה אמיתי מאוד, וזה רק נקודת ההתחלה, כי זה הIN ME  של כל אדם.  ויש עוד...איש קשיש, שנולד בגרמניה. אימו היתה גיורת ובהיותו בן 10, אחרי 'ליל הבדולח', היא מכרה את חפציה כדי לקנות לו כרטיס נסיעה לארץ ישראל. העלתה אותו על רכבת, נפרדה ממנו ויותר הוא לא ראה אותה מאז.

סיפורים אמיצים של אנשים אמיצים. הרבה מהאנשים באו לומר תודה ולדבר על גן עדן! (ולא רק בגלל הגיל המבוגר). אז בשמכם אמרנו תודה לכל אותם אנשים שבאו לסיור של שעה ..

הדריכו ולמדו כל כך הרבה מהסיור גפנית ומיה.