כאשר אני שופט אדם אחר, את עצמי, או תמונת מצב פשוטה או מורכבת, זה נעשה עם כמות אדירה של הנחות. כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שאני מבין את המציאות היחודית שלו, שיש גם לי את הידע הטמון רק בו ושאני יודע יותר ממנו עצמו מה טוב עבורו. אני מניח שאני יודע מהם המאבקים שאיתם הוא מתמודד, ומהן המגבלות – מבפנים ומבחוץ – שהוא פוגש. משום מה אני מניח שיש ברשותי כדור בדולח הרואה את עתיד וויודע כיצד דברים יתפתחו אל העתיד.
כשאני שופט אדם אחר אני מניח שהמבנה הגנטי, החינוך, המגדר, השייכות הלאומית, הדת, התרבות והגזע אינם משמעותיים לדרך בה האדם מבין את העולם. אני מניח שדפוסי חשיבתו והתנהגותו זהים לשלי, ושהוא יכול בקלות להתגבר עליהם (מבלי לשאול את עצמי באיזו קלות אני מתגבר על שלי). אני מניח שהשכל הישר זהה אצל כולנו, שהרגשות, הנפש, והאינסטינקט שלו ושלי מחווטים ומתוכנתים באותה דרך ולכן גם הוא וגם אני נגיב באותו האופן למגוון של נושאים. אני מניח שנסיון החיים של האחר לא עיצב את את נקודות המשען וההסתכלות שלו באופן שונה מאשר את שלי או של כל אחד אחר.
כאשר אני שופט אדם אחר אני מניח שעקומת הלמידה לא קיימת, ושטעויות אינן משרתות את המטרה. אני מניח ששלמות היא דרכו של העולם, ושצריך להסתכל על העולם דרך עיניי, שהן אלו המציבות את אמות המידה. אני מניח שלו רק הייתי אני מתנסה בחייו של האחר וכל מה שהולך עם זה, כולל מבנהו, אופיו, חינוכו והכוחות וההשפעות הפועלים עליו – הייתי מתנהג אחרת במצבו של האדם אותו אני שופט. אני מניח שיש רק דרך אחת, דרכי, שתוביל לתוצאה המיוחלת. אני מניח שאני יודע מהי התוצאה המיוחלת.
