הרהורי לילה / מרים אברהמסון

עוד שנה נכנסת, או אולי נכון לומר שאנו נכנסים לעוד שנה....

עוד שנה של מימוש ברכת החיים

כמיטב יכולתנו

כמיטב

עוד יום נכנס ועוד בין ערביים מבשר על לילה קרב

עוד יום של אור בוקר, שהופך את חומו אט אט לחומם של צהרים

שמתקלף לאיטו ומגיעה קרירות של ערב,

ומה קרה לנו בינתיים? מה עבר בנו ביום הזה, 

ומה אנחנו עשינו עם הזמן היקר הזה?

לאן רצנו ומאיפה חזרנו ומה היה ולמה?

מה קרה בין זריחה לשקיעה? וכמה יד היה לי בכך?

מה יקרה בין לידה לפרידה וכמה יד יהיה לי בכך? ואיך אפשר להתמיד בנוכחות פעילה ומשפיעה בתהליך? אולי על ידי כך שאדבק ליחידות של היום יום, כל יום בבחינת הצלחה קטנה כגדולה- אפילו אם קשה לזהות איפה... (יש ימים כאלה...) להפיח ביום הזה רוח מוצלחת- רישום של ניסיון כן להיטיב. ויש ימים שמפיחים בהם יותר מזה...ימים של עשייה, של חיבה, של נתינה, של נאמנות של כל מיני אוצרות אנושיים.

אינדיאנים בג'וקרנדה / דני אוסיה

לקראת יום ההולדת השביעי שלו, חברי הטוב גדעון קיבל חבילה מאמריקה.

היא הייתה עטופה בניר חום ומכוסה בסימנים בשפה זרה. יכולתי לזהות את האות A, משום שכבר למדתי לכתוב את שמי באנגלית, אבל היו שם עוד המון אותיות משונות ולא מוכרות.

בצד השמאלי העליון הייתה שורה ארוכה של בולים, אך למרבה האכזבה הם היו כולם קטנים ואפרוריים, ובכולם כיכב איש רזה ומכוער עם אף גדול וזקן תיש במבט מן הצד.

עמדנו צפופים מסביב, כל ילדי השכנים, וחיכינו שגדעון יקלף את הניר החום.

חתן השמחה, ער לגודל השעה, לא מיהר. הוא אחז במספריים בידו הימנית והתלבט בכובד ראש מהיכן להתחיל. בתחילה גזר את חוט הפשתן החום שהקיף את החבילה, לאחר מכן החל לגזור לאט ובזהירות של מנתחים את הניר, שלא לפגוע בבולים, אבל משהחל להתגלות התוכן, לא יכול להתאפק יותר וקרע את הניר בתנועה אחת, כולל הבול הימני.

הקהל עצר את נשימתו.

מכון הכושר של העולם / מיכה מצליח

מכון הכושר של העולם

כששלח את עצמו וברא עולמות

והלך למכון כושר להרים משקולות

ביקש מאתנו להיות המאמנים

ולפתח את שריריו על החיים

אלוהים היה חרוץ

כל שריר היה נחוץ..

הוא התאמן

בליפול ולקום, בלחלות ולהירפא

בלאבד ולמצוא, בלהאיר ולהימצא

בלזכור את עצמו ולא לשכוח

בלהיאסר, ואת הכבלים לפתוח

במשא הזמן, הסבלנות והסבל

במחיר החומר, השפע והאבל

אלוהים מצא את עצמו כשמצא חבר

אלוהים היה צריך עם מישהו לדבר..

וכשהקיף את עצמו בכול מאמניו

יצא לברוא עולמות חדשים..

ביחד עם חבריו..

והוא היה הם, והם הוא בעצמם

וביחד בנו את

מכון הכושר של העולם.

מיכה מצליח

מבט בהיר אחד בַּשָמַים / מירב

מבט בהיר אחד בַּשָמַים

לפני אלפי שנים, כשהשקט רָוַח בסביבה,

עמד אדם תחת רקיע הַשָמַיִם

והתבונן בכוכבים,

תחושת מלאות הציפה אותו וידיעה

שזה הוא וְהַשָמַיִם, הוא והכוכבים,

הוא ודבר עצום ומדהים.

היום עומד אדם ורעש סביב,

פִּיחַ מסתיר חלקית את כוכבי הַשָמַיִם

אורות נֵאוֹן את עיניו מְסַנְוֵרִים.

אך אם יצור בתוכו שקט ובהירות,

יעמוד כאותו אדם לפני אלפי שנים,

מסתכל לעבר הַשָמַיִם

וחש ויודע שזה נכון תמיד:

זה הוא ובוראו, הוא ומקורו..

מבט בהיר אחד בַּשָמַיִם

יכול לתת בטחון וְשַלְוָה מלאים

וידיעה שאף אחד לא יקח משם את הכוכבים,

הם היו ויהיו לעולמי עולמים.

ואותו אדם,

המתבונן היום בכוכבים,

אולי מתבונן הוא

כבר אלפי שנים..

מירב

יד ביד / דנה הופר

התבוננות על העולם מגלה שכאב וריפוי הולכים יד ביד בבריאה. הרבה פעמים, בעיקר בתהליכים טבעיים, כאשר קיים פוטנציאל לכאב, מובנית בתוך התהליך האפשרות לריפוי, לשיכוך הכאב, להקטנת הסבל.

ניתן לראות זאת בתהליך הלידה. בעוד צירי הלידה ההולכים ומתחזקים גורמים לאישה היולדת כאבים שהולכים ומתגברים, המוח שלה מפריש אנדורפינים שהם משככי כאב טבעיים ברמות הולכות וגדלות. כאשר התהליך הטבעי אינו מופרע מבחוץ, ברוב המקרים האישה תחוש רגועה מאוד, ולפעמים אפילו תישן בין הצירים ותהיה במידה רבה "מנותקת" מן התהליך, בתוך עולם פנימי, חסר כאבים ונעים.

אנשים שחוו מוות קליני או חוויות של כמעט מוות מספרים כי השניות האחרונות לפני המוות היו נטולות כאב ופחד, גם אם מן הבחינה הגופנית הם היו פצועים קשה. הדבר נכון גם באופן כללי לגבי פציעות קשות – רוב האנשים אינם חשים את הכאב לאחר הפציעה, ולעיתים חווים שעות ארוכות של חוסר כאבים.

שיר אהבה מקסיקאי / נטיע

נערה מקסיקאית מכפר נידח,

חיוניות תוססת שמה,

בגרה, יופייה פרח,

והחלה מחפשת חתן לעצמה.

מחזרים החלו נודדים אל הכפר,

מקרוב מרחוק, אפילו מעיר הפלך,

לבקש את ידה של חיוניות תוססת,

לקנות את ליבה, לכרוע לה ברך.

בדרך לא דרך,

בין גאיות והרים צעדו,

אציל, עשיר, חסר כל,

שאפתן, זמר וצנוע,

זה שכוחו גדול,

ואחד ששמו אינו ידוע.

ומרחוק נשמע פטפוט זקנות הכפר:

במי תבחר חיוניות תוססת, במי תבחר.

האני הגדול והאני הקטן / רמי צור

פרולוג

יום שבת 13:30 אחה"צ. היו לנו בדיוק שעתיים לעבודה לפני שחוזרים לפגישה גדולה יותר. הנושא היה "מסרים אל העולם". ישבנו קבוצה של אנשים אשר אמורה לעסוק בתיאטרון. הוחלפו כל מיני רעיונות. אבל... זה לא היה זה. ואז עלתה ההצעה, לפני שממשיכים, לעשות תהליך של הקורה ל 5 דקות. לנסות לעצור ולעשות תהליך של כיוונון אישי.

הזמן היה קצר – הקורה היתה רחוקה מידי. אז עשינו מה שישראלים טובים בו.  אלתרנו.

התחלקנו לזוגות. אדם אחד הולך על אדן השפה של מדרכה, מאזן את עצמו על משהו בערך ברוחב של קורה ומדמה שהוא בגובה 8 מטר מעל האדמה.

האדם שמלווה אותו שואל מדי פעם את אותה שאלה, שהראשון רוצה להגות בה.

מהמלווה אותי ביקשתי לשאול את השאלה הבאה שהעסיקה אותי:

"אילו מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיוכל להגיע אל העתיד?".

התחלתי ללכת – לוקח בערך דקה עד שהגוף מתחיל להאט ולהסתגל להליכה על ה"קורה". זה באמת מאוד מרגיע כשהגוף אכן מתחיל להתרפות...

"אילו מהויות ואיכויות מן העתיד נחוצות למין האנושי על מנת שיגיע אל העתיד?"