במקום שאין זמן

במקום שאין זמן יש מרחבי חופש פנימיים, יש בטחון ואמון אינסופיים, ישנה התמסרות והרבה אהבה.

עת לכל חפץ / ענת

מכירים את זה, שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה? 

לא מכירים. אולי זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש, וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה. 

מצויידת בכלים בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה, פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק קיר. 

תחנת הכוח בידינו / דני אוסיה

המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב, יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.

בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.

זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את רוב הימים ואת כל הלילות במשימות  ניווט אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.

זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.

לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.

כל רגע בחיים

מה שמאפשר קסם, שמחה ופריחה זוהי הידיעה האינטימית של עוצמת ורוחב היריעה של כל רגע בחיים.

מציאות מקבילה / אפרת

מחוץ לתחרות

על אנרגיה

על תשומת לב

ועל תהילה מקומית,

מחוץ לפחד המתמיד להפסיד

ולשמחה הבאה מרווחים זמניים

יש משחק אחר.

המשחק הזה רחב ואין לו קצה

המשחק הזה ארוך ארוך ואין לו סוף

את המשחק הזה לא אנשים המציאו אלא מה שהמציא אנשים...

יש בו אהבה עצומה

ויש בו איכפתיות בלי סוף

יש בו כבוד ועדנה

יש בו כל כך הרבה עזרה ותמיכה

מובנים מראש

כחלק מהכל

הרוח / מירב

הרוח

הרוח הנושבת מֵפֵרַה את הדממה,

את הכבדות שבחוסר התנועה.

העצים מתכופפים, עליהם מרקדים,

הרוח מזמרת, ניגון מנגנת,

בעצי האורן ניגון כחול מלחשת,

בעצי הצפצפה, שרשרת של תנועה.

הגורם המניע לא נראה,

תוצאות פעולתו -  הן העדות לקיומו.

רוח האדם הנושבת

מניעה ומכוונת.

שואפת אל האור,

מעוררת אֱלֵי רם ונישא,

מושכת אל ההוויה.

מחפשת את החיים

במסתורם - לגלותם.

  

מירב

בית פלנטה וצב / אריאל סולודר

הכל התחיל בצב שחצה את השביל. הבטתי בו ממהר לעיסוק צבי כלשהו, בחנתי את היצור העתיק, מוזר הזה. יש לו בית על הגב. נראה שהבית בשביל הצב הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מחייו. יש עליו קוים ועיטורים ייחודיים לכל צב, ואם זאת לכל הצבים בית די דומה בגודל ובצורה.

הצב המשיך בדרכו מתעלם מהיצור המהרהר מעליו, ואני החלתי לחלום בהקיץ על בית חלומותיי שיום אחד אבנה, דמיינתי את עצמי גוזר את סרט חנוכת הבית ואת כל חבריי נכנסים ומתרשמים מהבית המרהיב. אבל מה זה בעצם בית? חזרתי מחלומי, קירות, חלונות, ריצפה ותיקרה. גרים בו, ישנים בו, הוא מבודד מבחוץ, יש בו מטבח ומקרר ולכן אוכל, אנחנו מכירים כל פרט בו, מנקים אותו והוא מנקה אותנו (המקלחת), שומרים עליו והוא שומר עלינו. ומה לגביי הפלנטה האם היא ביתנו?

עושר ואושר / דני אוסיה

לפני כמה ערבים נכנסתי לסניף הבנק כדי להאכיל את המכונות האלו שבולעות צ'קים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, שעה שהבנק נרגע מפעילותו. החדר היה ריק מאנשים, מלבד הפקידה שנמצאת שם דרך קבע כדי ללוות את הלקוחות, וגיבורת הסיפור - אישה אתיופית כבת ארבעים שהייתה מרוכזת בשטיפת הרצפה.

היא הייתה טיפוסית לעדה שלה. מטפחת ראש, סימני קעקועים כחולים על הפנים והצוואר ומבט כבוש ברצפה. חלפתי על פני שתי הנשים. האחת בירכה אותי לשלום, כמו שבירכה כל לקוח שנכנס, השנייה אפילו לא הרימה את הראש ממלאכתה. ניגשתי אל זולל הצ'קים והתחלתי לנהל אתו שיח כפתורים. תוך כדי כך שמעתי מאחורי סידרה של צלילים שלא יכולתי בהתחלה להבין את פישרה. אחר כך קלטתי שזוהי האישה, ששרה לעצמה בסולם מוזיקלי בלתי אפשרי, שנוצר בתרבות אחרת. ואז היא משכה אליה את כל תשומת ליבי. נראה היה שהיא ממש נהנית ממלאכתה. עכביש מבועת נס מנוסת בהלה מפני הספונג'ה, והיא כיוונה אותו בעדינות אל דלת היציאה. 

הנסתר

הנסתר צריך את המוגדר והמובהק כדי להסתתר מאחוריו.

פעם חייתי בקיוטו... / ענת

פעם חייתי בקיוטו, יפן. התארחה אצלי ידידת משפחה שבאה לטייל. קיוטו היא עיר קדושה. יש בה הרבה מקדשים, גלויים ונסתרים. יש בה נוכחות של דברים, הרבה קורה שם בעולמות הנראים יותר והנראים פחות. ולתיירים יש המון מה לעשות שם, כי כל הזמן קורה שם משהו. פסטיבל האש על נהר הקאמוגאווה, תחרות מסורתית של ירי חץ וקשת מגב סוס דוהר בחצר ארמון הקיסר, טקס בובות לילדות שהגיעו לגיל שש, טקס עפיפוני דגים לברכת בנים בבית, פסטיבל מרכבות ענק עתיקות שמתמרנות בסמטאות האבן כבר מאות בשנים באותו התאריך.. אלה הם כולם טקסים דתיים, שנערכים על ידי כוהני דת בתלבושות עתיקות אמיתיות שממלאות את הנחיריים בנפטלין יפני, אם זכית לעמוד קרוב מספיק. 

ועכשיו קיץ, שיא עונת הפסטיבלים הדתיים, והאורחת שלי מתרוממת מרצפת הטטמי בחדרי, שלל ברושורים ודפי הסבר שאספה מאשנב התיירות באנגלית נושרים ממנה, והיא, מצויידת במצלמה ונחישות של לוחם, שמה פעמיה אל דלת ההזזה החלבית, מעיינת שוב במדריך תוך שהיא מגששת אל נעליה בגנקן, היא הכניסה המונמכת בה משאירים את הנעליים, וצונחת חזרה אל תוך החדר ביאוש: אני הולכת לטקס תה שמתחיל במקדש בעוד רבע שעה, ובדיוק באותו הזמן מתחיל טקס קבורת מסרקים ברחוב אחר לגמרי! 

זמן יקר

כל רגע בחיים נחשב, הזמן הוא הדבר היקר ביותר הנמצא ברשותך

החלוץ / דנה הופר

לפני כמה שנים, בהיותי אחות מתחילה, ביקשו ממני לשבת כמה שעות ליד מיטתו של חולה אלצהיימר ששבר את רגלו. בגלל האלצהיימר הוא לא היה מודע לעצמו ולמצבו וניסה כל הזמן לקפוץ מן מיטה. במקום לקשור אותו אל המיטה, הצבנו שמירה ליד מיטתו, והיום הגיע תורי. 

כשהגעתי הוא היה די רגוע, בוהה באוויר. למעשה, הוא היה בשלב כה מתקדם של האלצהיימר שהוא כבר איבד את יכולת הדיבור ורק מלמל לפעמים, כך שלא יכולתי לדבר איתו. הצטערתי על כך כי היה לי קצת משעמם פשוט לשבת בחדר ריק במשך כמה שעות. 

בין ערביים / מירב

בין ערביים,

קווים אחרונים של צֶבַע בַּשָמַיִם,

שלוחות אור עוד מאירות.

הצפורים מזדרזות, בקרני שמש אחרונות,

על ענפי העצים מתארגנות.

ציוצים לרוב.. והנה הולכים ומשתתקים,

כחול כהה צבע השמים, הולכים ומשחירים.

שקט יורד, האור מתפוגג, לַיִל בא.

התרחשות מופלאה של שעות בין ערביים

נִשְנֵית וחוזרת כל עשרים וארבע שעות.

עִמָּה עולה ומתרוננת תחושה מיוחדת,

חיים עדינים, מקשיבים, נפתחים..

העוצמה נוגעת עֵת יום הופך לילה,

נקודת מפגש בין שתי הוויות.

ממלכות נפרדות שתיים

הנפגשות בין ערביים

ולפרק זמן קצר משתלבות.

תחושה והרהור זורמים

ביחס לרצון לחיות הקיים בחיים.

כל חי רוצה לחיות

במלוא אונו והוויתו,

מוכן לחווית חיים מלאה.

עֵת לַיִל יחליף כוחות,

עֵת בוקר יקום לבאות,

רענן, נקי, נמרץ,

מוכן ליום חדש.

  

מירב

צרות אופקים

טבעה של צרות האופקים שהיא מדמה סביבה מרחבים.

להוקיר תודה

להוקיר תודה על נפלאות היש ועל מה שעוד יכול להתרחש

חופש

חופש הוא היכולת למצוא את המפתחות שישחררו אותך מן האזיקים ששמת לעצמך