רגעים / דנה הופר

ילד קטן, בן שנה, יושב על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן, מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל נראה יפה.

“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.

אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?

רוח החופש / גפנית שלוי

למה יש לנו נטייה להיות מנותקים מעצמנו? או שזה רק לי? 

אם שואלים אותנו איפה הלב שלנו אנחנו רצים להסתכל בספר,
אם שואלים אותנו איפה הכליות אותו הדבר...
אם שואלים אותנו מה אנו אוהבים אנו רצים לראות מה אחרים אוהבים או מה אומרים לנו לאהוב...

הפחד הוא המנתק... מהחיבוק לחבל הטבור היקומי
וכך הלאה... 

העניין המרכזי הוא שכשאנו מתנתקים מעצמנו אנו מתנתקים מכל היקומים הענקיים, ומתחברים רק לקיום הצימוקי.
לכן במילה ניתוקים יש: תן יקום. בתוך הניתוק יש גם את ההחלמה: יצירת אמון והקשבה לבקשה להתחבר מחדש. 

מתנה

כאשר תסיר את העטיפות, תגלה שחייך מתנה.

החיים בלי חולצת טי / אפרת

שיר הלל לדקויות

מליוני שירי אהבה בעולם

ואף אחד מהם לא מספר על האהבה

מהמקום שאני רואה אותה.

מליוני אמהות מסבירות על אִמהות,

מיעצות לי איך להיות

האמא הכי טובה

בגרסה מעודכנת

ולא זוכרות להגיד באותיות קטנות

שזו גרסה - הגרסה שלהן...

כל כך הרבה מתכונים לעוגיות שקדים מושלמות

ואצלי.. אולי צריך טיפה פחות סוכר ?

הרהורים עונתיים / יעל

מה חי בי בזמן הזה?

מה מבקש מזון?

מה מבקש ביטוי?

מה הִתעבָּה? מה הִתעצָה, כבר יציב, איתן, או  שמא מעט נוקשה מדי?

מה מלבלב, חדש, עדיין רך וגמיש, מהוסס, טרם לבש צורה?

אילו עלים נשרו כבר, כאלו שפעם שירתו, אחר כך העיקו, וכבר מזמן נהיו לאבק ונשכחו?

Thoughts About Judgment / דני דוידי

When I judge another, myself, or a situation, it comes with a colossal set of assumptions. When judging another I assume I understand his reality, have his knowledge and know what is best for him. I assume I know the struggles he needs to deal with and the impediments outside and inside that are facing him. Somehow I assume I have crystal ball into his future to know how things will develop from here onward.

When I judge another I assume that genetic, education, astrological sign, gender, height, weight. culture prints and race donʼt factor into the way the person sees the world. I assume that his psychologies are equal to mine or that he can easily overcome his psychologies (without asking myself how easily I overcome mine). I assume our emotions, our psyche, our instinct are wired and programmed in the same way, and thus, must respond in like manner to various issues. I assume his life experience did not shape his vantage point to be different than mine and everyone else's.

המתחלק בעושרו

המתחלק בעושרו, עושרו גדל, שכן הנתינה מפנה מקום ומזמנת שפע חדש להתקבל.

דברים חשובים

אם לא תמצא במקום הזה זמן לדברים חשובים - לא תגיע למקום חשוב בו אין זמן.