כשעולים לקומה השניה, בסוף גרם המדרגות השני, העיניים נמצאות בדיוק בגובה של מה שכתוב על הקיר ממול:

                                                         Open to the future

כך כתוב שם, בכתב קטן ועדין, לא מתנפל, לא זועק את המסר שלו, רק מונח ומחכה שהעיניים יקחו אותו מרצונן. על רקע הקיר הזה אני רוצה לספר משהו קטן: אתמול נעלבתי ממישהו. וכהרגלי בשעת עלבון, גם צדקתי. צדקתי, למען האמת, כל כך, שיכולתי להרגיש את הנוכחות של כל מי שאי פעם נולד, כולם, עומדים מאחורי בחליפות שחורות והבעה חמורת סבר, ומביטים בפה קפוץ במי שהעליב אותי. מראים לו מה זה. ובבוקר למחרת, הייתי צריכה להתנהל עם המישהו הזה, בענייני דיומא שכבר נקבעו מראש ולא איפשרו לי לעשות איתו ברוגז לעולמים כמו שהגיע לו. 

הבוקר עלה, הקפה העלה ניחוח, הסופה מהחדשות התחילה להראות את עצמה, השמים היו מדהימים. אבל לי היה עניין לעסוק בו. לזכור כל פרט מהעלבון מאתמול ולא להניח לו לחמוק כמו חלום רע. זה באמת קרה, ואני באמת צדקתי. ואסור לי לשכוח אף פרט, עד לרגע בו אוכל לעמוד מול מי שפגע בי, ובכל כוחי להראות לו מה זה.

הטיסה למאדים / רמי צור

אתמול הופיעה ידיעה מרעישה שהיתה אמורה לדחוק כל נושא אחר ממהדורת החדשות. אבל, משום מה היא נדחקה לפינה צדדית.

מסתבר, שבאופן מאוד מעמיק ורציני –  מיטב המדענים הגיעו לאחרונה למסקנה שאנחנו לא לבד. רק בגלקסיית שביל החלב יש 20 מיליארד (פחות או יותר, אל תתפסו אותי באיזה מיליארד קטן) כוכבים דמויי שמש. ובאחת מכל 5 כאלה יש כוכב לכת עם תנאים שדומים לאלו שלנו.

ועכשיו – נא לעשות את החשבון.

הכוכב הקרוב ביותר נמצא כ 12 שנות אור מכאן – שזהו ממש מרחק זעום, בערך כמו השכנות בין מעלה צביה ולוטם. כמה דקות נסיעה.

המדענים נרעשים לנוכח האפשרות לפגוש חיים תבוניים אחרים. ראשי הדתות הממוסדות קצת פחות.

חדשה זו הזכירה לי סיפור אשר נכתב מזמן מזמן. בתקופה אשר בה עדיין חשבנו שאנחנו היחידים בכל היקום.

וזה הספור:

הטיסה למאדים

המסופר כאן התרחש כמה שנים לאחר סדרה של אסונות של מעבורות חלל, בהם קיפחו את חייהם לא מעט אסטרונאוטים. הממשל האמריקאי החליט ברוב גדול להשקיע הרבה יותר במלחמה לכיבוש החלל. נאסא זכה בתקציבי עתק, ובשילוב עם כמה תגליות טכנולוגיות חדשות, הצליח לבנות מעבורות חסינות לחום שנוצר בחיכוך עם האטמוספירה. הטיסה הפכה לעניין פשוט ובטוח.