במקום שאין זמן

במקום שאין זמן יש מרחבי חופש פנימיים, יש בטחון ואמון אינסופיים, ישנה התמסרות והרבה אהבה.

עת לכל חפץ / ענת

מכירים את זה, שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה? 

לא מכירים. אולי זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש, וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה. 

מצויידת בכלים בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה, פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק קיר. 

תחנת הכוח בידינו / דני אוסיה

המבט אחורה אל מאורעות שנחוו לפני זמן רב, יש בו מימד של חסד, שכן הוא מאפשר לעשות זאת ממקום אחר. לעתים אירוע שפגשת בזמנו כטראומה מעלה בך עכשיו חיוך וחצי געגוע שכן, ממרחק הזמן קל יותר לראות שגם החוויות הקשות מביאות לחיינו עושר וצבע. במקרים נדירים יותר אנו זוכים לחוות זאת בזמן אמת.

בכל אופן, לא כך חשנו בעת שהשתרכנו אל הפרדס הנטוש ההוא שהיה מקום הכינוס של הפלוגה.

זה היה בתום שבוע במהלכו כל חייל בילה את רוב הימים ואת כל הלילות במשימות  ניווט אליהן נשלח לבדו עם המפה והמצפן. הרבה זיעה, בדידות ויבלות ולעתים גם חרדה ופאניקה. שעתיים שלוש של שינה טרופה ושוב יציאה למשימת הניווט הבאה.

זה התחיל שבוע קודם לכן באזור באר שבע והסתיים באותו פרדס עלוב בפאתי יבנה אליו התכנסה כל הפלוגה לצורך התארגנות לתרגיל שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע כולו: כיבוש תחנת הכוח של אשדוד.

לאט לאט, מכיוונים שונים, התקבצו ובאו הלוחמים הנועזים. נערים צולעים, טרוטי עיניים ומזי רעב, מלאי ציפייה לארוחה החמה הראשונה מזה שבוע ולשתי שעות השינה שיאפשרו לנו לחזור ולהפוך לכוח צבאי אימתני.

כל רגע בחיים

מה שמאפשר קסם, שמחה ופריחה זוהי הידיעה האינטימית של עוצמת ורוחב היריעה של כל רגע בחיים.

מציאות מקבילה / אפרת

מחוץ לתחרות

על אנרגיה

על תשומת לב

ועל תהילה מקומית,

מחוץ לפחד המתמיד להפסיד

ולשמחה הבאה מרווחים זמניים

יש משחק אחר.

המשחק הזה רחב ואין לו קצה

המשחק הזה ארוך ארוך ואין לו סוף

את המשחק הזה לא אנשים המציאו אלא מה שהמציא אנשים...

יש בו אהבה עצומה

ויש בו איכפתיות בלי סוף

יש בו כבוד ועדנה

יש בו כל כך הרבה עזרה ותמיכה

מובנים מראש

כחלק מהכל

הרוח / מירב

הרוח

הרוח הנושבת מֵפֵרַה את הדממה,

את הכבדות שבחוסר התנועה.

העצים מתכופפים, עליהם מרקדים,

הרוח מזמרת, ניגון מנגנת,

בעצי האורן ניגון כחול מלחשת,

בעצי הצפצפה, שרשרת של תנועה.

הגורם המניע לא נראה,

תוצאות פעולתו -  הן העדות לקיומו.

רוח האדם הנושבת

מניעה ומכוונת.

שואפת אל האור,

מעוררת אֱלֵי רם ונישא,

מושכת אל ההוויה.

מחפשת את החיים

במסתורם - לגלותם.

  

מירב

בית פלנטה וצב / אריאל סולודר

הכל התחיל בצב שחצה את השביל. הבטתי בו ממהר לעיסוק צבי כלשהו, בחנתי את היצור העתיק, מוזר הזה. יש לו בית על הגב. נראה שהבית בשביל הצב הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מחייו. יש עליו קוים ועיטורים ייחודיים לכל צב, ואם זאת לכל הצבים בית די דומה בגודל ובצורה.

הצב המשיך בדרכו מתעלם מהיצור המהרהר מעליו, ואני החלתי לחלום בהקיץ על בית חלומותיי שיום אחד אבנה, דמיינתי את עצמי גוזר את סרט חנוכת הבית ואת כל חבריי נכנסים ומתרשמים מהבית המרהיב. אבל מה זה בעצם בית? חזרתי מחלומי, קירות, חלונות, ריצפה ותיקרה. גרים בו, ישנים בו, הוא מבודד מבחוץ, יש בו מטבח ומקרר ולכן אוכל, אנחנו מכירים כל פרט בו, מנקים אותו והוא מנקה אותנו (המקלחת), שומרים עליו והוא שומר עלינו. ומה לגביי הפלנטה האם היא ביתנו?

עושר ואושר / דני אוסיה

לפני כמה ערבים נכנסתי לסניף הבנק כדי להאכיל את המכונות האלו שבולעות צ'קים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, שעה שהבנק נרגע מפעילותו. החדר היה ריק מאנשים, מלבד הפקידה שנמצאת שם דרך קבע כדי ללוות את הלקוחות, וגיבורת הסיפור - אישה אתיופית כבת ארבעים שהייתה מרוכזת בשטיפת הרצפה.

היא הייתה טיפוסית לעדה שלה. מטפחת ראש, סימני קעקועים כחולים על הפנים והצוואר ומבט כבוש ברצפה. חלפתי על פני שתי הנשים. האחת בירכה אותי לשלום, כמו שבירכה כל לקוח שנכנס, השנייה אפילו לא הרימה את הראש ממלאכתה. ניגשתי אל זולל הצ'קים והתחלתי לנהל אתו שיח כפתורים. תוך כדי כך שמעתי מאחורי סידרה של צלילים שלא יכולתי בהתחלה להבין את פישרה. אחר כך קלטתי שזוהי האישה, ששרה לעצמה בסולם מוזיקלי בלתי אפשרי, שנוצר בתרבות אחרת. ואז היא משכה אליה את כל תשומת ליבי. נראה היה שהיא ממש נהנית ממלאכתה. עכביש מבועת נס מנוסת בהלה מפני הספונג'ה, והיא כיוונה אותו בעדינות אל דלת היציאה. 

הנסתר

הנסתר צריך את המוגדר והמובהק כדי להסתתר מאחוריו.

פעם חייתי בקיוטו... / ענת

פעם חייתי בקיוטו, יפן. התארחה אצלי ידידת משפחה שבאה לטייל. קיוטו היא עיר קדושה. יש בה הרבה מקדשים, גלויים ונסתרים. יש בה נוכחות של דברים, הרבה קורה שם בעולמות הנראים יותר והנראים פחות. ולתיירים יש המון מה לעשות שם, כי כל הזמן קורה שם משהו. פסטיבל האש על נהר הקאמוגאווה, תחרות מסורתית של ירי חץ וקשת מגב סוס דוהר בחצר ארמון הקיסר, טקס בובות לילדות שהגיעו לגיל שש, טקס עפיפוני דגים לברכת בנים בבית, פסטיבל מרכבות ענק עתיקות שמתמרנות בסמטאות האבן כבר מאות בשנים באותו התאריך.. אלה הם כולם טקסים דתיים, שנערכים על ידי כוהני דת בתלבושות עתיקות אמיתיות שממלאות את הנחיריים בנפטלין יפני, אם זכית לעמוד קרוב מספיק. 

ועכשיו קיץ, שיא עונת הפסטיבלים הדתיים, והאורחת שלי מתרוממת מרצפת הטטמי בחדרי, שלל ברושורים ודפי הסבר שאספה מאשנב התיירות באנגלית נושרים ממנה, והיא, מצויידת במצלמה ונחישות של לוחם, שמה פעמיה אל דלת ההזזה החלבית, מעיינת שוב במדריך תוך שהיא מגששת אל נעליה בגנקן, היא הכניסה המונמכת בה משאירים את הנעליים, וצונחת חזרה אל תוך החדר ביאוש: אני הולכת לטקס תה שמתחיל במקדש בעוד רבע שעה, ובדיוק באותו הזמן מתחיל טקס קבורת מסרקים ברחוב אחר לגמרי! 

זמן יקר

כל רגע בחיים נחשב, הזמן הוא הדבר היקר ביותר הנמצא ברשותך

החלוץ / דנה הופר

לפני כמה שנים, בהיותי אחות מתחילה, ביקשו ממני לשבת כמה שעות ליד מיטתו של חולה אלצהיימר ששבר את רגלו. בגלל האלצהיימר הוא לא היה מודע לעצמו ולמצבו וניסה כל הזמן לקפוץ מן מיטה. במקום לקשור אותו אל המיטה, הצבנו שמירה ליד מיטתו, והיום הגיע תורי. 

כשהגעתי הוא היה די רגוע, בוהה באוויר. למעשה, הוא היה בשלב כה מתקדם של האלצהיימר שהוא כבר איבד את יכולת הדיבור ורק מלמל לפעמים, כך שלא יכולתי לדבר איתו. הצטערתי על כך כי היה לי קצת משעמם פשוט לשבת בחדר ריק במשך כמה שעות. 

בין ערביים / מירב

בין ערביים,

קווים אחרונים של צֶבַע בַּשָמַיִם,

שלוחות אור עוד מאירות.

הצפורים מזדרזות, בקרני שמש אחרונות,

על ענפי העצים מתארגנות.

ציוצים לרוב.. והנה הולכים ומשתתקים,

כחול כהה צבע השמים, הולכים ומשחירים.

שקט יורד, האור מתפוגג, לַיִל בא.

התרחשות מופלאה של שעות בין ערביים

נִשְנֵית וחוזרת כל עשרים וארבע שעות.

עִמָּה עולה ומתרוננת תחושה מיוחדת,

חיים עדינים, מקשיבים, נפתחים..

העוצמה נוגעת עֵת יום הופך לילה,

נקודת מפגש בין שתי הוויות.

ממלכות נפרדות שתיים

הנפגשות בין ערביים

ולפרק זמן קצר משתלבות.

תחושה והרהור זורמים

ביחס לרצון לחיות הקיים בחיים.

כל חי רוצה לחיות

במלוא אונו והוויתו,

מוכן לחווית חיים מלאה.

עֵת לַיִל יחליף כוחות,

עֵת בוקר יקום לבאות,

רענן, נקי, נמרץ,

מוכן ליום חדש.

  

מירב

צרות אופקים

טבעה של צרות האופקים שהיא מדמה סביבה מרחבים.

להוקיר תודה

להוקיר תודה על נפלאות היש ועל מה שעוד יכול להתרחש

חופש

חופש הוא היכולת למצוא את המפתחות שישחררו אותך מן האזיקים ששמת לעצמך

סבלנות / נטיע

סבלנות

היה נכון לחלוק את חייך,

עם השקט הבלתי מופר, הנקרא סבלנות,

מלא בתמיכה ללא תנאי,

לכל חי, למאמץ התפתחות.

היה נכון לתת לחייך,

רגע של רוגע מלא,

הרף של ערנות גבוהה,

איכות מרפאה, תחושה של שלמות,

עם השקט האין סופי, הנקרא סבלנות.

אלוהים המכיר את גובה ההר,

 המאמץ הנדרש,

הכין מבעוד מועד, פינות חמד, לעזר,

להשאיר מאחור את קשיי האתמול,

להתחיל כל יום מחדש,

מקור רוויה, כוחות התרעננות,

נביעה אין סופית, הנקראת סבלנות,      

לך, לכל אדם,

לכל מי שחי אי פעם,

בכל חלקי עולם,

פלזמה של התעלות,

בתמיכה מלאה, נתינה ללא סייג,

מן השקט האין סופי, הנקרא

 סבלנות.

נטיע

הזמן...

הזמן יעשה את שלו... ואני את שלי...

מסתורי הזמן / עידית דגן

נ...מ...ז...מ...נ

האם אנו נעים מהר יותר, לאט יותר או שהזמן הוא החולף מהר יותר, לאט יותר ואנו... מהר...לאט? 

כשמתבוננים מחלון המכונית הנוסעת אל הנוף, הקרוב חולף מהר יותר בעוד הנוף הרחוק נע לאט יותר...אז אצל מי נמצא הזמן, אצל הקרוב או אצל הרחוק? או, אולי, בנו היושבים ללא נוע במכונית הנוסעת?

האם ההווה הוא מה שרואים או מה שקורה? אז מה ההווה של הכוכבים, מה שאנו רואים מכאן או מה שקורה שם עכשיו? ומה אנו פוגשים כשרואים אחר, את מה שקורן ממנו שהוא מה שהיה או מה שהווה ומתהווה בו כעת?

פיסת אלוהים

כאשר אתה מרגיש אבוד, נסה למצוא את פיסת האלוהים שבתוכך.

היופי הנגלה בטבע / מירב

ה י ו פ י  הנגלה בטבע

יתן האל נגיעותיו,

יזרים זוהר ספירותיו,

יחלחל אל ברואי אֶרֶץ, בין תו לתו,

ימלא הרווחים בזיו קרניו.

ויראה אדם זרימת התפארת

ויעמוד נפעם.. אור בעיניו..

ויסות מיידי לכל תא בגופו

ועירור לכל נים מנימי נשמתו.

פֶּרֶץ גיל מציף את לבו,

פועם נרעש מעוצמת מרחבי-אֶרֶץ.

פְּאֵר הבריאה ממלא מהותו,

פותח שְמֵי שֶקֶט בתוכו.

יכיל בלבו את זוהר ה'יש',

ישמור תחושת היופי.. הדר של אש..

יברך על כי שייך הוא לזו הגדולה,

יחזיר הוקרה לנדיבותה.

  

מירב

הקול הפנימי

הגבר את הקול הפנימי עד שיגבר על רעשי הסביבה

ספור על חירות / שירז

בארץ קרובה, לפני זמן קצר מאד, ממש הבוקר,

קמה לה חירות מחלום על שלושת רמות המודעות,

חירות היתה נסערת, מבולבלת ואפילו מבוהלת,

מעין הרגשה שכזאת כשעושים בכל הראש צמות

ומגלים שהגומיות בבת אחת נקרעות.

או מין תחושה שמהבית יוצאים ומשהו חשוב מאד שוכחים.

וכזה לא נעים בגוף, אחרי כמה סבובים בקרוסלה,

אחרי שאוכלים מעדן דניאלה, או פומלה.

חירות ידעה, שכך היא לא רוצה להיות

ובשביל הבריאות, אמרה במשנה זהירות:

מיקום פנימי

מיקום פנימי מגשר על תנאים של זמן ומקום.

רגעים / דנה הופר

ילד קטן, בן שנה, יושב על הדשא ומביט בכפות ידיו. הוא מסתכל בהן כאילו ראה אותן בפעם הראשונה, הופך אותן, מקרב ומרחיק, עיניו נוצצות מסקרנות ומהתפעלות. משהו בתוכי נע למראה התמונה הזאת, משהו מתחמם ומתמוסס, חיוך פנימי מתפשט לו, פתאום הכל נראה יפה.

“חבל שאין לי מצלמה", עוברת המחשבה בראשי, לתעד את הרגע, לשמור ולזכור. אבל אז אני חושבת שאפשר אולי לצלם את הרגע הזה לזיכרון. לקלוט אותו היטב ולשמר אותו על גבי לוח הלב. ומה שחרוט בפנים יותר חשוב מתמונה באלבום.

אז אני מתאמנת על לשמור בזיכרון, ולאחר כמה ימים כשאני רואה שתי ילדות ישובות זו לצד זו, כתף לכתף, והן מתלחששות ומצחקקות, ואוירה של מתיקות וחברות נקייה שורה עליהן, אני אומרת לעצמי – לשמור לזיכרון את הרגע הזה. ופתאום, עולה המחשבה שגם זה לא הדבר הנחוץ, אלא משהו אחר.. מהו הדבר?

רוח החופש / גפנית שלוי

למה יש לנו נטייה להיות מנותקים מעצמנו? או שזה רק לי? 

אם שואלים אותנו איפה הלב שלנו אנחנו רצים להסתכל בספר,
אם שואלים אותנו איפה הכליות אותו הדבר...
אם שואלים אותנו מה אנו אוהבים אנו רצים לראות מה אחרים אוהבים או מה אומרים לנו לאהוב...

הפחד הוא המנתק... מהחיבוק לחבל הטבור היקומי
וכך הלאה... 

העניין המרכזי הוא שכשאנו מתנתקים מעצמנו אנו מתנתקים מכל היקומים הענקיים, ומתחברים רק לקיום הצימוקי.
לכן במילה ניתוקים יש: תן יקום. בתוך הניתוק יש גם את ההחלמה: יצירת אמון והקשבה לבקשה להתחבר מחדש. 

מתנה

כאשר תסיר את העטיפות, תגלה שחייך מתנה.

החיים בלי חולצת טי / אפרת

שיר הלל לדקויות

מליוני שירי אהבה בעולם

ואף אחד מהם לא מספר על האהבה

מהמקום שאני רואה אותה.

מליוני אמהות מסבירות על אִמהות,

מיעצות לי איך להיות

האמא הכי טובה

בגרסה מעודכנת

ולא זוכרות להגיד באותיות קטנות

שזו גרסה - הגרסה שלהן...

כל כך הרבה מתכונים לעוגיות שקדים מושלמות

ואצלי.. אולי צריך טיפה פחות סוכר ?

הרהורים עונתיים / יעל

מה חי בי בזמן הזה?

מה מבקש מזון?

מה מבקש ביטוי?

מה הִתעבָּה? מה הִתעצָה, כבר יציב, איתן, או  שמא מעט נוקשה מדי?

מה מלבלב, חדש, עדיין רך וגמיש, מהוסס, טרם לבש צורה?

אילו עלים נשרו כבר, כאלו שפעם שירתו, אחר כך העיקו, וכבר מזמן נהיו לאבק ונשכחו?

Thoughts About Judgment / דני דוידי

When I judge another, myself, or a situation, it comes with a colossal set of assumptions. When judging another I assume I understand his reality, have his knowledge and know what is best for him. I assume I know the struggles he needs to deal with and the impediments outside and inside that are facing him. Somehow I assume I have crystal ball into his future to know how things will develop from here onward.

When I judge another I assume that genetic, education, astrological sign, gender, height, weight. culture prints and race donʼt factor into the way the person sees the world. I assume that his psychologies are equal to mine or that he can easily overcome his psychologies (without asking myself how easily I overcome mine). I assume our emotions, our psyche, our instinct are wired and programmed in the same way, and thus, must respond in like manner to various issues. I assume his life experience did not shape his vantage point to be different than mine and everyone else's.

המתחלק בעושרו

המתחלק בעושרו, עושרו גדל, שכן הנתינה מפנה מקום ומזמנת שפע חדש להתקבל.

דברים חשובים

אם לא תמצא במקום הזה זמן לדברים חשובים - לא תגיע למקום חשוב בו אין זמן.

פקיד סיני, חוקים וחוקים וגם חוקים טבעיים / אריאל סולודר

זה היה די מפתיע לחזור יום אחד מהעבודה ולמצוא בקרוואן פקיד סיני בחליפה. עשיתי מיד את מה שאני תמיד עושה במצבים כאלו - התחברתי ליפני הפנימי שלי. התחלתי מיד בתנועות הקאטה שבכיתה ב' השיגה לי את החגורה הצהובה הנכספת. הסיני בתגובה צעק זעקת קרב שהוציאה אותי מריכוז אז החלפתי טקטיקה ואמרתי,

"הי אתה, מה אתה עושה כאן, זה הבית שלי ולמה אתה צועק?". הוא הסביר בעברית קלוקלת שהוא לא צעק, הוא בסך הכל התנצל בנימוס והוא בבית שלי כי הוא נציג הרפובליקה העממית הסינית והוא בא להחזיר לארצו את מה ששייך לה.

"מזתומרת!"

"יש לנו חוק חדש בסין"

"איזה חוק?"

"כל דבר חוזר למקום ממנו הוא בא" הוא אמר בניצחון.

סיור ותיקים במעלה צביה / גפנית שלוי

היום 18.4, לפני שעה, הסתיים מפגש – סיור עם 80 משתתפים מותיקי מועצה אזורית זבולון: אזור הקריות, אושה, יגור, שער העמקים, כפר חסידים, רמת יוחנן. לכבוד היה לנו לארח אנשים כל כך מיוחדים שהצעירים שבהם היו בני 70 והבוגרים 95.

ה- 'וואו!' והתקווה שהם השאירו פה ביישובינו הקטן היו מעומק חיים וממקום של ניסיון חיים ומציאויות רבות שמשם הגיעו. הם שהקימו ובנו את הארץ לאחר התופת של השואה, שבנו את הארץ הזו ממקום מיוחד מאוד ומערך מיוחד מאוד, והם שהתקווה והסקרנות רבה כל כך בחייהם. מקסים!

אחת מהנשים, קטנה מאוד ויפה מאוד (בת 95), אמרה תודה על הקשר שאנו יוצרים עם אנשים מהסביבה, 'זה מה שיחזק את הארץ ויצור בה שלום' אמרה. היא ספרה שחברה לחיים (בעלה) משה נהיר היה אדם שכל חייו היה חבר של הישובים הבדואים באזור בו חיו ושהחיטה תמיד הספיקה ללחם ולפיתות לכולם כי הייתה נדיבות, ושהתרופה והבריאות הספיקו לכולם כי הייתה שם תשומת לב וחברות.. וביקשה שלא נפסיק ..

אמת או בדיה / דני אוסיה

אמת או בדיה

או:

צ'יף אינדיאני על ארגז תפוזים

לפני מספר ימים התעורר בי שוב הצורך לקרוא את "מכתבו של צ'יף סיאטל לנשיא ארצות הברית פירס".

(למי שלא מכיר, זהו מכתב פואטי ומטלטל שמומלץ לקראו. קל למצוא אותו באינטרנט, למרות שבידי יש תרגום יפה יותר לדעתי).

המכתב של צ'יף סיאטל הוא מאותן יצירות אשר אחת לכמה שנים, כמו כוכב לכת זוהר אשר משלים את סיבובו ומופיע בנקודה מרכזית בשמיך, אתה נזכר בהן ומרגיש צורך לקרוא מחדש.

הפעם, לאחר קריאה שלישית, החלטתי לבדוק מה יש לגוגל לומר בנידון.

גוגל אכן היה מלא בקישורים ובאינפורמציה. החל מאתרים ירוקים ושאמאניים שהביאו תרגומים קלוקלים של היצירה, אבל היו גם שניים שלושה מאמרים מחקריים אשר חשפו את האמת במערומיה: