מכירים את זה,
שאתם עוסקים בפעילות כלשהי לבד בחוץ, ויודעים שיתכן שמישהו פתאום יעבור ויראה
אתכם, ומדמיינים את השיחה שתתפתח בנוגע לפעילות שעסקתם בה?
לא מכירים. אולי
זוכרים במטושטש מהעבר הרחוק. ואולי...אולי אתם פשוט מכירים את זה. בכל
אופן, הנה אני עומדת בגינת הקראוון המוזנחת שלי. הילדים בחופש, אני בחופש,
וחשק ממלא את הלב לטפח לייפות ולהתחיל לאהוב גם את החצר, ולא רק את הבית. גילוי
נאות להגנתי: לא עשיתי את זה עד עכשיו כי...כי לא. מליון סיבות. אין סיבה.
מצויידת בכלים
בהשאלה ממלאכים עוזרים כאן בישוב, וברוח הטובה שלהם, התחלתי. איך להתחיל? שאלתי
אותו, את בעל הכלים. זה פשוט מאוד, הוא
ענה. פשוט תתחילי להוציא הכל. הכל. גרוטאות, קוצים, עשבים. הנה מריצה, תמלאי
ותוציאי הכל. כשתראי חצר, אפשר יהיה להכיר אותה ולחשוב מה רוצים שיהיה בה. ההנחיות האלה,
פשוטות ככל שיהיו, היו עבורי כמו הזמנה לדלת שנפתחה לרווחה במקום שקודם היה רק
קיר.
התחלתי לעבוד
במרץ, ואז התחיל הסרט ההוא. דמיינתי שמישהו עובר, זורק הערה חביבה "הו! מנקים
את הגינה, הא?" ואני עונה לו (בדמיון, כן?): "כן...הגיע
הזמן, לא?" תוך כדי שאני יורדת על עצמי ירידונת של ביטול עצמי, כדי להיות
בטוחה שהוא יבין שגם אני חושבת שזה נורא לא בסדר שרק עכשיו מנקים פה את הגינה.
כי הביטוי
"הגיע הזמן", אתם יודעים, מתכוון ש: "נו באמת, הגיע הזמן כבר! זה
גועל נפש איך שזה נראה כאן".
ובעודי הופכת
במילים האלה, ובשיחה המדומיינת המתנצלת עם עובר האורח ההוא, הגינה מתרוקנת מעומס
ואני מגלה שזה קל, ומשחרר, ונעים, ואיך לא עשיתי את זה קודם?
ואז אני מבינה שאי
אפשר היה לעשות את זה קודם, כי עכשיו הגיע הזמן. אני מבינה שרק עכשיו הגיע הזמן.
לא בציניות, לא בביטול עצמי. יש דברים שיכולים להתרחש רק כשמגיע הזמן.
פתאום התחשק לי
לקרוא לכל דוברי העברית בעולם ולהגיד "הי! אפשר להגיד "הגיע הזמן"
אחרת לגמרי! יש לזה משמעות! זה לא רק ביטוי שנועד לכווץ אנשים בביישנות! יש בו,
בביטוי הגיע הזמן, הכרה בשיתוף פעולה של מה שסובב אותנו ומצטרף אלינו בצורה נעימה
ומחזקת. למשל, אפשר להגיד
ככה: איזה יופי שאת
מנקה את הגינה! כנראה שהגיע הזמן (-:
בסוף, אחרי כל גשם
התובנות המרענן הזה, באמת עבר שכן.
והוא לא אמר כלום,
רק חייך חיוך מתוק. ואמרתי לו "השאלתי מאבא שלך..."
והוא ענה
"יופי. בהצלחה."
וזהו.
ולכל מי שמתכוון
להגיע לשכונה לחזות בפלא, בבקשה ללכת לאט. הספקתי רק חצי.
ענת
